מחנה חיים אורח חיים חלק ב קב

לאשורו כיון שאמר סתם אין במשמעות לשונו אלא הנאה בכדרך הנאתו (ולו יהי' שאפי' כיון במחשבתו לאסור גם הנאת מצוה לא נאסר בו יען שלא פירט הדבר מסתמא לא נכלל בקונם הנאת מצוה שהוא שלא כדרך הנאה רק דבר זה תלי' בהמון פרושים בסוגי' דסתם נדרים להחמיר ופירושם להקל ואין כאן מקומו)

וברשב"א דף ט"ז בד"ה הא דאמר ישיבת סוכה עלי וז"ל וא"ת עוד ומי עדיף קונם ישיבת סוכה עלי והנחת תפילין עלי מהמקדיש סוכה עצמה או התפילין עצמן דקיי"ל בשופר של עולה אם תקע בה יצא משום דמצות לאו להנות נתנו תירצו בתוס' דהתם הוא משום שלא נאסר מחמת ההקדש אלא הנאה שבו ומצות לאו להנות נתנו אבל הכא שהוא אוסר על עצמו נטילת לולב הנחת תפילין וישיבת סוכה בפירוש לפיכך אסור עכ"ל דבריו מטין לדברי נמ"י ולכן החכים עליו הר"ן בפרושו וק"ל (ואספר כאשר זכיתי ללמוד עם בחורים כל מסכת נדרים ולמדתי בעיון רשב"א ור"ן כמעט דברי הר"ן נדמה לי לרשב"א ואחר העיון מצאתי הפלא ופלא שהר"ן החכים על הרשב"א בנעימות הלשון וכמה גדול צערי בזה שיגיעתי הרבה ולא העליתי בכתב שיהי' בידי לזכרון) ויעיין בספרי הנ"ל סי' צ"ג בד"ה כעין ויש לפלפל בזה וק"ל

ומדי דברי בו זכור אזכרהו בד"ת אשר כמוס עמדי במג"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג מביא דין בשם אגודה וז"ל מצא דבר בחצר בהכ"נ זכה בו ולא אמרינן דחצר בהכ"נ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש ועיין פ"ו דשקלים עכ"ל ומקור דין הנ"ל מן בב"ב דף ע"ט הקדיש בור ונתמלא מים מועלין בו ואין מועלין במה שבתוכו ופירשו ברשב"ם ובתו' שם דחצר מטעם יד ואין יד להקדש ועיין בדג"מ שם ורמב"ן בחדושיו הביא פי' רשב"ם והוסיף עוד וז"ל אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה עכ"ל והסבירו בקצו"ח ובנתיבות המשפט ח"מ ס"ר דאין מעילה רק במה שנתקדש ע"י אדם אבל הרכוש אשר קנה ההקדש מעצמו ולא בא הקדושה ע"י אדם ליכא בו מעילה הגם שהממון הוא קנינו של הקדש יעו"ש שאמרו רבנן בטעמו בנותן טעם לשבח

אמנם הגאון הקצו"ח התפלא בקושי' גדולה על שיטת רמב"ן מן הגמרא פ"ק דשבועות דהקשה הגמרא על המשנה יש אוכל אכילה אחת וחיוב ד' חטאות ולחשוב נמי אם נשבע שבועה שלא אוכל ומשני איתא בשאלה לא קתני ופריך הגמ' והא קתני קדשים והוא איתא בשאלה ומשני בבכור דליתא בשאלה ולשיטת הרמב"ן קשה מאי הקשה הגמ' מקדשים הא כבד יסד הש"ך בח"מ סי' רנ"ה בהקדש שבא ליד גזבר לא מהני עוד שאלה דכח שאלה הוא מכח שאתי דיבור ומבטל דיבור אבל משעה שנעשה מעשה קנין הגזבר שוב אמרי' לא אתי דבור ומבטל מעשה יעו"ש וא"כ כיון שבא בהמת קדשים לעזרה קנה החצר להקדש הממון ונעשה מעשה קנין וליתא בשאלה ונשאר גוף ההקדש אשר הוקדש מפי האדם ויש אפילו מעילה דכיון דקנין חצר פעל דלית בו שאלה נשאר על הבהמה ההקדש שהקדיש אדם והוא קושי' גדולה מאוד וצע"ג

ואמרתי לתרץ בעז"ה באופן נאות הנה שורש הדין דמשעה שבא ליד הגזבר לא יכול לאתשולי ילפינן מגמרא נדרים דף נ"ט דמשני הכא בתרומה ביד כהן דלא מצי לאתשולי וכמו אם הגיע התרומה ליד כהן לא מהני שאלה ה"ה בהקדש ליד גזבר יעו"ש בש"ך בשם תשובת רשב"א

והנה בתרומה כל זמן שלא הגיע התרומה ליד כהן עדיין לא נעקר שם בעלים מעל ממונם דעדיין שמם על התרומה דהא יש להם טובת הנאה שיוכלו ליתנם לכל כהן שירצה נמצא שעוד יש להם אחיזה להיות נקראת תרומה של ראובן או של שמעון הגם דאיכא פלוגתא אי טובת הנאה ממון או לא כבר הסביר הגאון המקור חיים בסי' תל"א בה' פסח היינו אי טובת הנאה הוה דבר להיות נחשב לזכות היוצא מתוך החפץ או רק כזכות שחוץ ממנו דהא בגוף התרומה לא יזכה (רק הא לך מנה ותן לבן בתי כהן) אבל עכ"פ מי יכחיש שטובת הנאה הוה עכ"פ זכות להיות שם בעלים עליו והא באותו שם בעלים הוא מקיים מצות נתינה דכתוב ונתן לכהן את הקודש וע"כ דמקרי נתינת הבעלים (ועיין בש"ך הל' עדות דט"ה פועל פסול נגיעה לעדות) וכל זמן שנקרא שם הבעלים על החפץ לא נעקר ממונם מרשותם אז פועל שאלה אבל משנמסר התרומה ליד הכהן ונתקיים מצות נתינה נסתלק שמם לגמרי ונקראת ממון של הכהן ושם הכהן נקרא על התרומה בתורת בעלים אז אחר שלא נשאר שם בעלים ראשונים אז אין שאלה כמו דכל קנין פועל השתנות שם בעלים על החפץ מעיקרא היה חפץ ראובן וע"י הקנין נעשה חפץ שמעון ולא מהני חרטה לעקור שם הנפעל ע"י קנין ה"ה דלא פעל בתרומה ביד כהן דכבר נעקר שם בעלים ישראל וחל עליו שם בעלים כהן ודוק

ולפ"ז בהקדש דלא נשאר לבעלים ראשונים עוד זכות ולא טובת הנאה בחפצם אשר הקדישו הי' מסתבר דלא יהי' מהני שאלה כלל דהא כבר נעקר שמם מן החפץ ונשאר מסורה לגבוה כמסירה להדיוט וכמו שאחר מסירה להדיוט דעל שינוי השם של בעלים לא מהני חרטה ושאלה ה"ה בהקדש דנשתנה שם בעלים ונקראת חפץ גבוה לא יהי' מהני שאלה רק דע"כ מהני שאלה דעכ"פ לא הי' רק דבור ואתו דבור ומבטל דבור וכ"ז אם עדיין לא זכה גזבר בו בקנין ממש אבל משעה שנעשה מעשה קנין אז לא אתי דבור ומבטל מעשה דהא נעקר שמו מהחפץ והוה הבעלים ראשונים כמו איש אחר ודוק (הן אמת דיש לי הערה דע"כ נשאר עדיין זכות בעלים גם בהקדש ב"ה יען דלשמואל אם חלל שוה מנה על פרוטה הר"ז מחולל אך באמת זה מסתעף יען שיש בידו לשאול וראיתי הערה הנ"ל בטו"א ששניהם קשורים זב"ז חילול תלי' בשאלה ואכ"מ)

אך כל זה בהקדש ב"ה דלא אתי לכפרה ונעקר שם בעלים ראשונים משעה שהקדיש החפץ אבל בקדושת המזבח דבא לכפר אז נעשו כל ד' עבודות על שם בעלים המביאים ונקראת הבהמה חטאת ראובן או עולת שמעון וע"כ דלא נעקר שם בעלים דאם נעקר אין לו כפרה בקרבנו (כדאמרינן בכמה דוכתי בש"ס הקרבן כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה) וע"כ דנשאר הקרבן על שמה ולא מונח עליו רק איסור גבוה אז מה פעל שנתנו ליד גזבר או חצר הקדש הא לא ניתנו להם לקנין והקדש בעצמו לא רצה לקנות אותו וגם לא יכול לקנות אותו א"כ לא מהני לא גזבר ולא חצר דהא לא נמסר וגם לא נתקבל לשם קנין ולפ"ז שם במשנה דיש אוכל אכילה אחת וחייב ד' חטאות דאיירי בקדשי מזבח משני הגמ' שפיר דאיתא בשאלה לא קתני דכאן לא יוכל עזרה לקנות ומיושב קושי' הקצו"ח ודוק היטב כי נכון מאוד בעזה"י

וראי' ברורה לזה דבהקדש מזבח לא נעשה קנין ולא נעקר שם בעלים המביאים מן גמר' בב"ק דף ע"ו גנב והקדיש לא משלם ד' וה' ופריך הגמ' מה לי מכרו לגבוה ומה לי מכרו להדיוט ומשני בהדיוט מעיקרא תורא דראובן ועכשיו תורא דשמעון אבל בהקדש מעיקרא תורא דראובן ועכשיו תורא דראובן והקשה תוס' הא תניא הא מבואר