מחנה חיים אורח חיים חלק ב קא

(א) ראשית השיג על ספרי סי' כ"ב אשר בו הזכרתי על אשר חדשתי מכבר דפלוגתא אי מצות להנות תלי' אי הנאת מצוה אשר ירא ד' יתענג בו נחשב להנאה בכדרך הנאה או נחשב לנהנה בשלא כדרך הנאתו יען שאינו הנאה שוה בכל כי עבדי תאוה לא יתענגו בה ומש"ה רמז בנמ"י נדרים כאשר העתקתי לשונו בד"ה ואוסף ומעלתו נ"י חשב שלא כן הבנה בדעת נמ"י וכתב וז"ל אמרתי אולי כוונת נמ"י כדעת הר"ן דף ט"ז ע"ב אם אומר קונם סוכה עלי קונם צרור זה עלי יושב ישיבה וזורק אותו צרור שנאסר בו לים דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד דהא מקדיש בהמתו אסרה עליו ועל כל העולם ואפ"ה אינה אסורה בנגיעה עכ"ל הר"ן ואפשר שזה ג"כ כוונת נמ"י אם אומר סתם דרך פלוני קונם עלי אין במשמע אלא דבר שיש בו שום הנאה (כמ"ש הר"ן אם אמר קונם צרור זה עלי) וע"ז מביא ראי' משופר של עולה שמותר לתקוע דמצוה לאו להנות דהיינו אם בסתם הנאה נאסר ג"כ הנגיעה א"כ אם נאמר ג"כ מצות לאו להנות נתנו ולא הוה שום הנאה שבעולם במעשה המצוה מ"מ יהי' נאסר כמו נגיעה ע"כ מוכיח דמסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא כדרך הנאה (כמ"ש הר"ן במקדיש בהמה) עכ"ל

לא ידעתי איך עלה זאת בדעתו לפרש דברי נמ"י כן (א) אי כוונתו שבסתם לא אוסר אדם הנגיעה לזה יצרך להביא ראיה מן התוקע בשופר של עולה ולא הביא מן דבר שנודע אפי' לתינוקת של בית רבן דהקדש לא נאסר בנגיעה שאין איסור הקדש אלא במי שנהנה בו שוה פרוטה או שאכל כזית יעיין בנעימות המ"ל פ"א מהל' מעילה הל' ג' וא"כ למה שבק הנמ"י המפורסם ומביא ראי' מכלל דיוק בדבר שיש בו פלוגתא אי יצא מצות שופר בדיעבד (ב) מחי קושיא דלמא איירי דהוסיף עליו למעלה לצד פיו ממין שופר חלק היתר אבל עיקר השופר הוא מן העולה א"כ ליכא נגיעה רק עכ"פ לענין אם יוצא ידי מצוה שנעשה מגוף השופר של עולה אמרי' מצות לאו להנות נתנו עיין בכל בו הובא בב"י סי' תקפ"ו בא"ח (ג) למה סיים הנמ"י דמסתמא לא אסור הכתוב אלא בכדרך הנאה עכ"ל כך הי' לו לכתוב מסתמא לא אסור הכתוב אלא הנאה דמזה יהי' הילפותא אבל לא נגיעה אשר אינו הנאה ומאי הוא שכתב אלא בכדרך הנאה משמע שמחדש שגם שיש הנאה אבל לא הוה נהנה בכדרך הנאה

אמנם מכותלי מכתבו ניכר לי שצריך אני לפרש לו דבר אשר יראה מעלתו נ"י הבדל בין ר"ן לנמ"י דלכאורה אין מהקדש ראיה כלל דהנה כל מקדיש דבר לב"ה תכליתו רק להוציא החפץ מרשות הדיוט ולהכניסו ברשות גבוה ואמירה לגבוה הוה כמסירה להדיוט שבדיבורו עושה מעשה קנין מעיקרא נקרא החפץ שהוא קנין אדם ועכשיו נקרא קנין גבוה וממילא משעה שנעשה החפץ קנין בד"ה הטיל הקב"ה עליו איסורין כפי חק התורה אבל האיסורין לא באו מכח מחשבות אדם אשר מכווין להביא איסורין על החפץ רק הקב"ה מניח אותם על קנינו (יעיין דוגמא ברא"ש בפרושו בנדרים דף ב' ע"ב בד"ה לאפוקי שבועה שהנזיר מקבל שם נזירות וממילא באו עליו שמות איסורין ויעיין דוגמא תוס' כתובות דף נ"ו לענין חיובים של שומר) וא"כ כיון שאסורי קדש באין מתורה ולא מדעת האדם א"כ מי יהרהר אחרי המלך מלך מלכי מלכים שהקב"ה חפץ רק בזאת שקנינו יהי' נאסרין בהנאה ולא בנגיעה אבל במי שאוסר על עצמו סוכה ואומר קונם סוכה זו עלי אפשר שנאסר אף בנגיעה דהא כאן האדם אסר החפץ עליו וברצונו תלי' מילתא וא"כ פלא מאי ראי' הביא הר"ן וצע"ג

אך כבר בארתי במקו"א דדווקא בהקדש בדק הבית אשר ע"י הקדש נעקר שם בעליו לגמרי ואין עליו רק שם גבוה אז פועל ההקדש רק קנין לבד והאיסור בא רק מפי נותן התורה ולא פועל בו מחשבות אדם אבל בקדשי מזבח דנשאר עדיין שם בעלים עליו על הקרבן ולא יפעל רק לכפרה על הבעלים אז בא כח ההקדש רק מפי הבעלים יען שהאדם הקדיש בהמתו להיות קודש לד' והבאתי סמוכין לזה מדברי הגמרא בב"ק דף ע"ו דגנב והקדיש לענין ארבעה וחמשה דיש הבדל אי הקדיש קדשי מזבח פטור מד' וה' דמעיקרא תורא דראובן ועכשיו תורא דראובן אבל בהקדיש בעל מום נב"ה חייב בגנב והקדיש תשלומי ד' וה' דמה לי מכרו להדיוט או מכרו לגבוה יע"ש בסוגי' ובתוס' וקצרתי פה

ומעתה יובנו דברי ר"ן דחידש דבסתם אין דעתו של אדם לאסור רק הנאה ולא נגיעה דהא מקדיש בהמתו לקרבן אסרה עליו ועל כל העולם שלא פועל בהקדישו רק לאסור הבהמה על עצמו ועל כל העולם דלא רצה לפעול קנין ממון לגבוה רק פעל איסור אפ"ה אינה אסורה בנגיעה ע"כ דדעתו של אדם בסתם רק לאסור הנאה ולא נגיעה ולכן לא כתב הר"ן בקיצר דהא הקדש נאסר רק בהנאה ונא בנגיעה אפי' אם קנה הגבאי דבר או אם חצר של הקדש קנאו עיין מג"א סי' קנ"ד ובקצוה"ח סי' ר' למה האריך הר"ן במקדיש בהמתו שאסרה עליו ועל כל העולם הוא חלילה כדבר שפתים אך הוא הדבר אשר דברתי שרצה לגלות שאפי' מה שאדם פועל איסור אין מחשבתו רק על הנאה ולא על הנגיעה ודוק

והא לך לשון נמ"י ז"ל אבל אם אמר סתם דבר פלוני קונם עלי אין במשמע אלא בדבר שיש בו שום הנאה והר"ז כשופר של עולה שמותר לתקוע בו משום דמצות לאו להנות נתנו דמסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא בדרך הנאה עכ"ל הנמ"י חודש אפי' בהקדש בדק הבית אשר האדם אינו עושה איסור אלא פועל קנין ממון להיות החפץ לגבוה והתורה שם החק לאיסור אפ"ה אנו אומרים שלא אסרה התורה ההקדש אלא בכדרך הנאה אבל שלא כדרך הנאה לא אסרה ולכן בשופר של עולה מותר לתקוע בו דמצות לאו להנות נתנו והוה הנאת מצוה שלא כדרך הנאתו ואם אנו אומרים שמסתמא לא אסר הכתוב אלא בכדרך הנאה ה"ה שאין במשמע בלשון אדם בסתם קונם רק זאת לאסור אלא דבר שיש בו שום הנאה ולא נגיעה חוץ אם אמר בפי' שאוסר על עצמו הליכה או נגיעה אז בודאי יש איסור לא יחל דברו כמ"ש הנמ"י בעצמו מקודם וז"ל מיהו כתבו הם (בעלי תוס') דדווקא כשפרט בו לשון פרטי כגון זה שאמר ישיבת סוכה עלי נטילת לולב עלי שאסור לישב וליטול אפי' בלא הנאה כגון שאמר קונם דבר פלוני עלי לטלטלו שאסור לטלטלו או לזרקו לים וכן הסכים הרנב"ר ז"ל עכ"ל

מבואר מדבריו דדווקא אם פי' שאוסר על עצמו טלטול לולב או ישיבת סוכה עלי אסר בהם אבל אם אסר על עצמו בסתם קונם סוכה או לולב עלי אין במשמע רק הנאה בכדרך הנאתו אבל הנאות מצוה הוה הנאה שלא כדרך הנאתו בעולם ואין זה במשמעות הלשון ודוק דלא כמו שהאריך כבודו נ"י יען דבנדר לא כתיב אכולה רק נא יחל דברו א"כ בבני ישראל הוה הנאת מצוה הנאה כמ"ש אני בעצמי א"כ עובר על בל יחל דברו הגם שהוה הנאה שלא כדרך הנאת עולם עכ"ל לפמ"ש יבין הדבר