מחנה חיים אבן העזר חלק ג תכד

אינו מזיקו, והריח מהחביות הולכים בפיו ומזיקו, הרי שסובל היזק בגופו שלא לשתות, והגם שאעפ"כ נהנה, רבה ההפסד על הריוח, ובע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה כמבואר בחולין דף ח' ע"א דמותר בכה"ג

ואפשר לומר הא אמרנו לעיל דאם אינו מזיק, אז ריחא מילתא הוה כשותה מכח אחשבי', היינו אם נהנה בעין אז מחשיב אותו, אבל אם הוא בתערובות אז לא שייך אחשבי', דהוא רוצה להנות מההיתר שבתערובותו ובזה מיושב קו' מהרש"א מאי הקשה רבא לאביי מכמון. וקשה תקשה לנפשי' הא ריח הוה כשותה, אע"כ דמקלי קלי א"כ גם לאביי לא קשה וצע"ג

ולפי מש"כ דכמון הוא בתערובות א"כ לא שייך אחשבי', וריח בפני עצמו לא הוה כשתי' רק אם הוא כשותה מכח אחשבי' אז מותר בבת תיהא דמזיקו, אבל לאביי דסובר אעפ"י שמזיקו הבת תיהא אסור, וע"כ דהוה כשותה ממש, דלא מהני להתיר הא דמזיקו אם ריח אסור מכח טעם כעיקר עיין פלתי סי' ק"ח סק"ו יעו"ש, א"כ שפיר הקשה דלא יהני גם התערובות להתירו מאיסור ריח כמון של תרומה ודוק

(ג) עוד עלה בדעתי חקירה הגם אם נתבטל מין בשאינו מינו בשישים, הגם שמריח עוד ריח האיסור, דהוא מותר וריחא לאו מילתא כאשר העיר בפלתי בס"ק ז', ונ"ל דשאני התם דנתערב ממש או ציר דהוה טעם כעיקר, א"כ כאן דלא מרגישים בחיך טעם האיסור, ונתבטל גוף האיסור א"כ הריח הוה מדבר המותר, ולא שייך לאסור בעבור הריח דהוא כבר היתר, אבל אם לא נתערב ממש או טעם כעיקר רק ריח איסור בא בתוך ההיתר, א"כ אם ריחא מילתא ונחשב לאיסור, אז אפילו באינו מינו אסור, דהא אין ממש שיתבטל, והריח ניכר ונרגש, ואיך יתבטל הריח הנרגש בממש, בשלומא אם בא ריח גדי או ריח טלה אמרינן דריח בטל בשאינו מינו, דריח עם ריח הוה כמו בממש, אבל ריח בממש אי אפשר להתבטל ומיושב קו' מהרש"א אם אביי ידע ללוי אם נתערב הריח מותר, ורק בבת תיהא אסר אביי, א"כ מאי פריך רבא על אביי מכמון שהוא בתערובות יעו"ש

ולפי"ז ניחא דשאני בבשר נבלה כחוש ובשר שחוטה שמן או אפי' נבלה שמן ובשר שחוטה כחוש דמפטמי אהדדי, א"כ שניהם מולידים ריח ויתבטל הריח של איסור בתוך הריח של היתר, וריחא לאו מילתא ונתבטל, הפיטום והביטול באים כאחד, כאשר יפטם הנבילה גם השחוטה תתן ריחה, ומבטל לריח הנבלה, אבל כמון בפת דהוה ביטול ריח בממש, בזה אין בטל, ואם ריחא מילתא יהי' הפת אסור ומשני אביי דמקלי קלי איסורא, וריח הנשאר מן האיסור הנשרף, אין בו איסור יען דמקלש קליש ודוק

(ד) ירושלמי פ"י מתרומות וז"ל מהו לצלות משני שפודין אחד של בשר שחוטה ואחד של בשר נבילה בתנור אחד, ר' ירמי' בשם רב אסור ושמואל בשם לוי מותר, פליגא מתני' על רב אין צולין שני פסחים בתנור אחד מפני התערובות, לא אמרו אלא מפני התערובות הא שלא מפני התערובות לא עכ"ל

ולכאורה יש להקשות מאי קו' דלמא טעמא דרב דאמר אין צולין בשני שפודין בתנור אחד משום תערובות גופין, כמו דאין צולין שני פסחים מפני תערובות גופן, אבל על ריח לא חשש כלל, ונהפוך הוא לוי מתיר ואינו חושש על תערובות גופין, וקשיא ללוי, והירושלמי הקשה על רב וצע"ג

ועלה בדעתי מדנקט שחוטה עם נבילה, דמשמע משום דהוה מין במינו אוסר רב, הא שחוטה עם טמאה מותר, ובשלומא אי הטעם משום ריחא מילתא אתי שפיר, דבמין במינו אזיל רב לשיטתו דהוה במשהו. אבל מין בשאינו מינו מתיר באמת, דלא שייך אין מבטלין איסור לכתחילה, דאין כוונתו לבטל, ועיין במחצית השקל סי' תמ"ז סק"ד אבל אי מפני התערובות גופין אוסר רב לינקוט שחוטה עם טמאה, דהא תערובות גופין שייך אפי' במין שאינו מינו כגדי וטלה כמבואר בתוספתא ודוק

אך עדיין קשה למה חושש לוי בשני פסחים לאסור מפני תערובות גופין, ובשחוטה עם נבילה מתיר לכתחילה ולא חשש על תערובות גופין, ופלא גדול

ונלע"ד דלוי סובר בשלומא בפסחים דשניהם היתר בעצם רק דבאכילה נתהוה איסור, אז חיישינן דלא ישמרו הבעלים להקפיד, הגם דבשעת אכילה יתהוה איסור דנמצא דנאכל שלא למנויו, אבל עכ"פ הוה היתר בהיתר, וחיישינן דלמא לא יזהרו, אבל אנבילה ושחוטה כל ישראל בחזקת כשרות לשמור מאוד שלא יתחלף לו נבילה בשחוטה, דוגמא לזה דגזרינן בבב"ח שלא לאכול עם מכיריו על שולחן אחד, וגוי עם ישראל מותרין לאכול בשולחן אחד, יען שבשר בחלב האי לחודא שרי, ועיין ביו"ד סי' פ"ח ובסי' רכ"א בנדר הנאה מחבירו ועיין בש"ך סי' פ"ח, ועיין רשב"א בת"ה דרצה לומר בשני פסחים ריחא אין אסור לכתחילה יען דששניהם היתר ומכ"ש דחיישינן לשמא יתחלפו יען דשניהם היתר בעצמם ודוק

ולולא דמסתפינא אמרתי דירושלמי לא פליג אש"ס דילן דלוי מתיר רק בדיעבד, וגם בירושלמי לא הוזכר התוספתא מן גדי וטלה, וגם יתר דקדוקים, אמרתי, דירושלמי חקר אם ריח כלי אסור לכתחילה עכ"פ או לא, וחקרו מהו לצלות שפוד של נבילה ושפוד של שחוטה בתנור אחד זה אחר זה, אבל לא חקרו אם מותר לצלות שניהם כאחד ורב אוסר לכתחילה ריח של כלי, ולוי מתיר ריח של כלי אפי' לכתחילה, והקשה דשם תנן שאסור לצלות שני פסחים בתנור אחד מפני התערובות שמא יתחלפו זה עם זה, אבל מחמת ריח שיש בתנור לא אסרו כלל וקשה לרב. (ההמשך חסר בכת"י וחבל על דאבדין). חידושי סוגיא דחצי שיעור (שנת תרמ"ה אלול)

הרמב"ם פ"ב מה' שביתת עשור הל' ג' וז"ל אכל או שתה פחות משיעור זה אינו חייב כרת אע"פ שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא על כשיעור עכ"ל, והדבר פלא אם יהי' הדין שיש על חצי שיעור כרת, ח"כ הוה החצי שיעור שיעור גמור, שחיוב עונש מגלה מה שהוא שיעור ואם יש כרת אפילו על חצי זית, א"כ חצי זית הוא השיעור. כמו בחלב ונבילה וטריפה יען שיש מלקות על כזית, הוה חצי זית חצי שיעור, אבל אם יהי' מלקות על חצי זית, א"כ הוה חצי שיעור שיעור שלם וה"ה כאן אם יש כרת על חצי כותבת הוה חצי כותבת שיעור שלם, וא"כ איך כתב הרמב"ם אעפ"י שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא על כשיעור, הלוא אם יהי' כרת אפילו על חצי כותבת, א"כ לא הי' חייב על חצי שיעור, אלא על כל השיעור והי' להרמב"ם לומר דיש כרת על כשיעור, אבל חצי שיעור אסור עכ"פ מן התורה, ולא להשמיענו חידוש אפי' שחצי שיעור אסור מן התורה, אין חייבין עליו כרת.