מחנה חיים אבן העזר חלק ג תכג

חידושי סוגיא דריחא מילתא **(ח"ת ב' סוגיות אלו הם מעצם כתי"ק של רבינו המחבר

זצ"ל

)** (א) הרמב"ם פט"ו מה' מ"א הל' ל"ג וז"ל אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואעפ"י שאינן נוגעין זה בזה, ואם צלאן הר"ז מותר, ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור עכ"ל

והנה יש לדקדק בדבריו הקדושים א) מה שכתב ואעפ"י שאין נוגעין זה בזה הוא כשפת יתר, דפשיטא דאסור לצלות איסור והיתר ביחד אם נוגעין זה בזה, דאפי' אם נגעו אסור בדיעבד כדי קליפה או נטילה, אפי' אם שניהם כחושים, וא"כ אין שייך לומר אעפ"י, דמשמע לא מיבעיא בנוגעין בודאי אין צולין, אלא אפי' בלא נוגעין אין צולין, והא רחוקים זה מזה, דבנוגעין אסור בדיעבד, ובלא נוגעין מותר בדיעבד

ב) הלא בנוגעין אסור מטעם דבולעת טעם איסור בהיתר ובלא נוגעים ליכא טעם רק ריח וא"כ אין הנגיעה מעין הנידון שעוסק בהלכה זאת, שאין צולין מטעם דפסק דגם לוי מודה דריחא מילתא לאסור לכתחילה

ג) שכתב ואם צלאן הר"ז מותר, משמע ע"כ בכל גוונא כמו ברישא דאין צולין דאסור בכל גוונא, בין נוגעין ובין לא נוגעין, ה"ה בדיעבד מותר בין נגעו ובין לא נגעו, וזה אי אפשר דבנוגעין בודאי אסור כמבואר בגמ' בפרק ג"ה ובש"ע סי' ק"ה

ד) שכתב אפי' היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר אלא טעמו של איסור עכ"ל, הוא פלא, הלא די שיכתוב שהריח אינו אוסר, למה לו להרמב"ם להזכיר שטעמו של איסור אוסר הלא אין כאן מקומו להזכיר טעם כעיקר אוסר

והנלע"ד ליישב בעה"י, דפלתי סי' ק"ח סק"ה חידש בפי' דברי התוס' ע"ז דף ס"ו שכתבו דבתנור גדול מותר לאפות בלבד שלא יהי' נוגעין זה בזה עכ"ל, ונתקשה הגאון דמה קמ"ל, הא אם נוגעין אסור כדי נטילה כמבואר בסי' ק"ה, ותי' דבר חדש דאם נוגעין אלים כוחם, ששואבים ריח איסור, ואוסר אפי' בתנור גדול, ששואב ריח ביותר ואוסר כולו, והביא ראי' מדברי התוס' ריש כיצד צולין דאסור לצלות עם חזה ושוק דאסור לזרים וקשה דלמא בכחוש ולא אוסר רק כדי נטילה, ויתן גם הכדי נטילה לכהן, א"ו פשיטא דאוסר כולו מחמת ריח ודוק

ונ"ל דזה דוקא אי אמרינן דריחא מותר בדיעבד, דהוה רק משהו מכח חולשתו, אז אפשר בבליעה וריח אסור כולו, ואפי' אי אמרת ריחא לאו מילתא, אבל עם כח בליעה ביחד אז חזק כח ריח ואוסר כולו

אמנם הרמב"ם סובר דבר חדש במאי דפליגי רב ולוי, כ"ע מודו דריח הבא ע"ו צלי אש שבא ריח מחמת שמנונית ורוטב אותו ריח אסור בפני עצמו דהוה כל היוצא מן האיסור אסור, כי פליגי אם הריח אוסר כשבא בתערובות

והנה מצינו דהגם דגילתה התורה הטמאים לאסור צירן ורוטבן, בכל זה צריך קרא לטעם כעיקר, ופי' הריטב"א דציר כל זמן שהוא בפני עצמו אסור, אבל אם נתערב בהיתר הי' מסברא שיהי' מותר לכן צריך קרא על טעם כעיקר יעו"ש ועי' בחות דעת סי' צ"ח שהאריך

ולפי"ז סובר הרמב"ם דריח הוא דבר איסור אם נתהוה ע"י הממש של איסור, ואסור כשהוא בפני עצמו, אבל אם בא בתערובות אז אינו אוסר ההיתר, אפי' אם יהי' חזק שבא מחמת שבלע החתיכה שמנונית איסור, אעפ"כ אין לנו לדון אלא על השמנונית, ואם יש בחתיכה ס' נתבטל הבליעה, אפי' אם נרגש ריח חזק של האיסור, דתורה לא גילתה רק שטע"כ אוסר, אבל לא גילתה שריח אוסר תערובות היתר, דרב סובר ריחא מילתא לאסור גם להיתר, ולוי סובר אפי' גדי ודבר אחר שהוא חזיר ששמן הרבה, אין בריח כח לאסור, רק בפת ושומן או פת עם דגים שנצלו, דעכשיו שניהם היתר, עדיין הוה כאלו הריח עומד לפני עצמו ואסור, דהא אין לנו לדון שריח יהי' אוסר, דהכל היתר עדיין אז הריח חשוב איסור

ועתה ברוך ד' בא נא וראה שרמז הרמב"ם, לכתחילה אסור לצלות בשר שחוטה עם בשר נבילה ואעפ"י שאין נוגעין זה בזה, שיצמח ריח מזה ע"י בלוע, ואם צלאן הר"ז מותר אפי' אם נוגעין זה בזה, ואפילו האסורה שמן והמותרת רזה אם יש ששים לבטל, אין הריח הבא מחמת הבלועה אוסר, הגם שהי' ג"כ ריח פיטום, וביאר הטעם שהריח אינו אוסר הגם שריח איסור אסור בפני עצמו, אבל אינו אוסר להיתר אפי' אם בא בצירוף בליעה, דאין אוסר להיתר אלא טעמו של איסור, שם חידשה התורה טע"כ לאסור ההיתר ע"י טעם, אבל ע"י ריח ליכא היתר שנאסר אפי' ע"י פיטום וע"י בלוע כנלע"ד

וראי' לזה דהנה הפלתי בסק"ו התקשה על התויו"ט שכתב שר"ע מברטנורא כתב בתרומות הטעם דפת אסור משום ריחא מילתא ובמכשירין כתב הטעם ששואב גוף היין. והקשה שהוא פלא דא"כ איך רצה הגמ' להוכיח דריחא מילתא הא ריח אינו מכשיר, וע"כ דפליגא אי שואב גוף היין, וא"כ אינו שייך לריחא מילתא, ותי' משום בתרומה המעט בטל ברוב וע"כ דאסור משום ריח יעו"ש, וקשה הא כיון דאיכא בלוע אז לכ"ע ריח אוסר אפי' כולו, כמו במצה וחמץ שנוגעים אפי' בתנור גדול, וא"כ אין ראי' על ריחא מילתא אם אין שם בלוע, וע"כ דגם בזה אין ריח אוסר ודוק. ומש"כ הלח"מ פ"ט הכ"ג בפי' דברי הרמב"ם מפני ששואבות היינו ששואבות הרבה והוה טפי מריחא הוא פלא דמפורש בפי' המשניות להר"מ בתרומות פ"י מ"ג ששואב גוף היין

אך הלשון שאמרו בפסחים דף ע"ו מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא, ולכאורה חלילה כשפת יתר הוא, הי' לקצר ולומר מ"ט ריחא לאו מילתא היא, וצע"ג. אמנם נכון אם הי' כאן בליעה וגם ריח אז גם ריח חזק הוה מילתא, אבל כיון שהוא רק ריח בעלמא בלא בלוע אז ריחא לאו מילתא ודוק

(ב) עלה בדעתי הערה חדשה בתוס' ע"ז דף ס"ו ע"ב ד"ה אביי דחדשו דאביו סובר דריחא מילתא היא והוה כשותה ורבא פליג דריחא לאו מילתא היא דהריח נכנס ומזיקו יע"ש, והקושיות רבו מאוד מאוד

ונ"ל להסביר בודאי ריח אין בו ממש וגרע מטעם כעיקר, רק עכ"פ יש בו הנאת גרון, א"כ במזיד יהי' אסור מצד אחשבי', דהא לר"ש דאמר כל שהוא למלקות הסביר הריטב"א שהוא מצד אחשבי', ורבנן דפליגי ס"ל דנהפוך הוא, מדיכול לאכול יותר ואוכל רק חצי שיעור הוא האות דאינו רוצה להחשיב אותו, דאוכל כ"ש יען שהוא קל באיסורו, וא"כ סובר אביי אם מריח בפיו שיבוא הנאת יי"נ בפיו הוה כשותה, ורבא סובר דלא הוה כשותה רק מכח אחשבי' יען דנהנה דרך פיו והנאת גרון, אבל אם מזיקו איך נאמר דאחשבי' הלא מריח רק כדי להבחין היין, אם ישתה מהיין