מחנה חיים אבן העזר חלק ג תכב

קלון ומשני כיון דמזידה תקלה ג"כ יש רק רחמנא חס עליה ועל הבהמה נא חס רחמנא יעו"ש משמע דאכילת קטן במזיד נחשב תקנה רק רחמנא חס על עונש שלא תענש וא"כ כיון שהחולה אוכל ברצון האיסור יהי' נדון בו על קל וחמור ודוק

אך משבשתא דא בשלומא אם הקטן או קטנה עוברים עבירה בשאט נפש לעבור פי ד' אז במזיד נחשב לתקנה אבל בחולה מסוכן שצריך לאכול לרפואתו אז בודאי בקטן וקטנה ליכא שם תקלה כלל וא"כ מה לי איסור לאו או חיסור כרת הלא צריך נעבור פי ד' הל"ת על פי ד' שצוה לאכול איסורים א"כ ליכא תקלה כלל והבן

(כד) ראיתי בפרשת דרכים סי' י"ט קו' גדולה אפי' אי תרומה חמורה למה נותנים לו טבל יפרוש תרומה ואח"כ יבטל התרומה בחולין למה יתן לו הרבה זתים טבל הלא יוכל לעשות ביטול שהוא איסור קל מה שמבטל איסור

ונ"ל דתורה אמרה אחרי רבים להטות אם המיעוט יחלש כח לרוב א"כ אי לא יתבטל המיעוט נמצא ממילא נא הוחלש כח הרוב אז הי' אנו נוטים אחרי רבים אבל כאן אפי' לא יתבטל האיסור אפי' הכי נהי' נותנים הכל לחולה דהודח או הותר האיסור נגד פקוח נפש ישראל א"כ ליכא כאן כח ביטול דהא אפי' אם נא יתבטל יהי' שרי לחולה וכ"ת דאצל בריא דהוה מחליש יהי' בטל אז אמרי' נגד בריא אין מבטלין איסור לכתחילה ולנגד החולה ליכא ביטול דהא יאכל בהיתר אפי' אם התרומה לא יתבטל הגם שדבר זה צריך התבוננות לא מנעתי להעיר עליו בפרט אם אמרי' הותרו איסורים לגבי פקוח נפש א"כ היתר בהיתר לא בטל ועיין במג"א סי' ש"י ס"ק א' וקצרתי ברמז מעט והבן

והי' קשה לי למה לא מפריש תרומה ממצות טבל ויתן לו ביחד חולין עם תרומה א"כ בשעת אכילה כל כזית יהי' מעורב תרומה וטבל עם חולין ויאכלם ביחד ויהי' אסורין מבטלין זה את זה בשעת אכילה עיין זבחים דף ע"ח פיגול ונותר ועמא מבטלין זא"ז ועיין בתוס' שם ולפמ"ש בחולה שיש בו סכנה ליכא כח ביטול

ומה שהקשה הפר"ד הלא חטה אחת פוטרת את הכרי א"כ יפרוש מעט ויהי' חצי שיעור וצע"ג

נלע"ד דזה דווקא אם יוכל לפרוש כשיעור אז כל ראוי' לבילה להפריש שיעור נתינה עיין בנב"י מהד"ת ביו"ד סי' ק"י אין בילה מעכב אבל כאן שאין ראוי' להפריש כשיעור דהא יש כאן חולה הצריך לכל הטבל ולהפריש כשיעור ולהאכילו אסור דהא תרומה חמורה א"כ לא מהני הפרשת חטה אחת ודוק ויש לפקפק דהא בעצמו ראוי להפריש כשיעור רק בעבור שיש חולה אסור להפריש כשיעור זה לא נקרא אין ראוי' לבילה ועי' שג"א הל' ק"ש וקצרתי מאד

(כה) נסתפקתי בחולה שמאכילין לו עפ"י הדין הקל הקל אם עבר ואכל החמור אם חייב מלקות או בהתראה מיתה אי נימא כיון שמונח לפניו נבילה אסור לו תרומה או טבל ואם עבר ואכל חייב עליו או נימא כיון שנתרפא הסכנה ע"ו אכילה הנ"ל הגם שהי' איסור חמור עכ"פ לא חייב מלקות או מיתה

ונלע"ד דפטור דהנה התורה גילה אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם שכל המצות נתונות רק אם אדם יכול לחיות בהם אבל אם יעמדו המצות נגד החיות אז לא יבקש ד' שאדם ישמור המצות והנה כל הדברים אשר ראוים שיתרפא החולה בהם כולם יעמדו נגד החיות שנו דלולא שתורה אסרתן הי' אוכל לאיזה שירצה להתרפא בו וממילא כולם הותרו נגד החיות שנו רק מסברא אמרי' למה יעבור על החמור יעבור על הקל והחמור יעמוד בתקפו כמו בב' מצות אשר באים לאדם ונא יוכל נקיים שניהם בוחר בחמור שבהם ויעבור מצוה הקל ועיין בח"ח סי' תמ"ד ביעור חמץ ומילה יעו"ש או תדיר ומקודש כנגד שאינו תדיר ואינו מקודש עיין זבחים צ"א ובסוף הנ' חנוכה בט"ז שאם עבר ועשה מצוה הקל או האינו תדיר ואינו מקודש לא נקרא פושע ישראל ועובר על הדת כן הוא באופן זה שאם אכל החמור אינו נענש עניו דשם עבר על החמור ואנו רוצים להענישו אמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הלא הכל הותר נגדו והגם אמת שהי' ראוי לבחור בקל בכ"ז אינו חייב על החמור ודוק

(כו) יש לי חקירה אי בב"נ הוה ג"כ הדין מאכילין נו אחד לחבירו או הוא בעצמו קל קל תחילה בפקוח נפש הגם שאזהרה הוא מיתתן היינו במזיד אבל אם הוא עושה להציל חיותו בודאי מותר לו להציל נפשו בכל איסורים דהא הוא אינו מצווה אפי' על קידוש השם עיין רמב"ם בהל' יסה"ת ואברהם אמר ואין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי] אם יהרג על דבר אשתו אין בזה יראת אלקים ואמר אחותי היא עיין בעקידה שם ומי איכא מידי דלישראל שרי להציל נפשו בעבירה ולב"נ אסור וכתיב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והלא אפי' ב"נ נקרא האדם עיין פ"ד דסנהדרין דילפי' מפסוק זה אפי' עכו"ם עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול בשבע מצות שנו יעו"ש ובתוס' בב"ק בשם ר"ת הבדל בין אדם ובין האדם והגם שלא ניתן שיעורין לב"נ היינו ג"כ במזיד אז בכל שהוא אחשבי' וחייב עליו אבל בפקוח נפש בודאי יש הבדלים והי' לגמ' ביומא לאמור נ"מ אי ילפי' בשאר פסוקים לא אמרי' בב"נ פקו"נ דוחה ואי ילפי' מן אלה המצות אשר ועשה אותם האדם וחי בהם אז אפי' בב"נ פקו"נ דוחה ועיין בפרשת דרכים בג' דרשות ראשונות

(כז) עי' בזרע אברהם פ' נח מה שמחלל שבת בעד חבירו הוא בכלל אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו כך הוא ראובן מחלל שבת בעבור ששמעון חבירו ישמור שבתות הרבה יעו"ש ואני הארכתי בשו"ת דכל המחלל נעשה שליח לחולה ולא שייך לומר אשלד"ע דנהפוך הוא אם יש שליחות לא יהי' עבירה והוא סברה ישרה

(כח) הנה ראיתי בכפת תמרים שנתקשה מסוגי' זו דאשה שהריחה בשר קודש דנותנים לה ורש"י פ"ה מאבות כתב שלא הפילה אשה מריח בשר קודש דאלו התאוה לא הי' נותנים לה בשר קודש לאכול וקשה הא מבואר דאנו נותנים לה ותי' לחלק בין בשר קודש חלק הכהנים ובין בשר קודש של מזבח שסומכים הכהנים בבשר מזבח על הנס יעו"ש

ונ"ל דכאן עוברה שהריחה שניכר עוברה אחר ג' חדשים אשר ניכר הולד א"כ סכנת הולד דוחה אפי' בשר מזבח אבל שם באבות לא שנה לא הפילה אשה מעוברת אלא לא הפילה אשה היינו שבאמת היתה מעוברת ועבר מ' יום מטבילתה אבל לא ניכר עוברה לא הי' נותנים לה לאכול דלא הוחזקה עדיין למעוברת שיהי' סכנה לולד והי' דנים הכהנים שאשה עצמה מתאות לאכול ולא הי' נותנים לה ודוק ותל"י מצאתי שם בתוס' חדשים. חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך ברוך הנותן ליעף כח הק' חיים סופר