מחנה חיים אבן העזר חלק ג תכ

אמנם בפנים השני דרופא אומר דצריך לרפואתו בשר שמן מה לי שומן ממעיים או שומן כליות או מה לי בשר שרבוטא או בשר חזיר או בשר דג שמן מה לי דג טהור או דג טמא א"כ הי' יכול להיות עומד כל שס"ה ל"ת ואעפ"כ לא ימות אחד מבני ישראל רק יען שלא נמצא אותו שומן צריך לאכול חלב כליות ויען שלא נמצא בשר שרביטא צריך לאכול בשר חזיר ויען שלא נמצא דג טהור צריך לאכול עמא אבל הי' יוכל לבוא עכ"פ רפואתו הגם שס"ה ל"ת יעמדו א"כ אז הודחה האיסור ולא הותר דהא לא הי' הכרח שהאיסורים יהי' מתנגד נגד חיות בר ישראל ודוק

ובאופן הזה שאין התנגדות במצות ד' ולא הותרו האיסורי' רק הודחו א"כ הודח רק קל קל אם יש די לדחות הקל לא הודח החמור במקום שיש לרפאותו בעבירה קלה הלא גם הקל רק הודח כמו עשה דוחה ל"ת מצות וחי בהם דוחה איסור כדי לרפאותו רק גדול מצות וחי בהם שדוחה גם ל"ת שיש בו כרת ומיתות ב"ד ואם יש לדחות ל"ת גרידא לא מדחי' החמור ודוק

ונחזי אנן מי שאחזו בולמוס ביוכ"פ כל מה שיאכל הוא בחיוב כרת כמבואר ברמב"ם פי"ד מאכלות אסורות ויצרוך למות אם לא יעבור על הל"ת ועשה חיוב יוכ"פ א"כ הותר לו יוכ"פ והותרה לו אפי' שקצים ורמשים דתורה לא נתנה שס"ה ל"ת ורמזו במצוה דמאכילים אפי' שקצים ורמשים ובע"כ באכילה הנ"ל שעומד נגד פקוח נפש ולא צוה ד' לשמור כל עבירות אם יביא לו בו רפואה מה לי היתר ומה לי איסור ולא שייך בו דין הקל הקל תחילה ולכן לא כתבו הרמב"ם בה' שביתות עשור ודוק

וא"כ איפוא אשה שהריחה בשר קדשים או בשר חזיר דהיא מסוכנת אם לא תאכל מן אשר הריחה חזיר או בשר קדשים הנ"ל א"כ הותר האיסור דאין לך דבר עומד מן שס"ה ל"ת אם יבוא עי"כ מיתת נפש מישראל רק אם די בטעימות כמ"ש אז אין גוף האיסור נגד מיתות ישראל אבל מי שאחזו בולמוס דצריך לאכול אבל אין רפואתו קשור באכילת איסור רק הוא במקום שלא ימצא ידו אכילת היתר א"כ הודחה האיסור כנגדו אז צריך ליתן הקל הקל תחילה וכתבו הרמב"ם בהל' מ"א ובעבור כן השמיט דין כוש ברוטב דאלו לא יהי' השס"ה ל"ת נגד סכנות בר ישראל אבל משעה שצריך לאכול אז אין מבדילין בין קל לחמור הותרו כל האסורים ולכן ר' ישמעאל רצה להתיר אפי' ע"ז או עריות אם העבירה קשור בהצלת נפש מישראל אבל ביומא פ"ה חקרו אי פקוח נפש דוחה שבת אם הצלת נפש אינו קשור בעבירה רק כעת לא ימצא מבוא לעשות בהיתר וצריך לפקוח נפש לחלל שבת ולומד מרוצח או משאר פסוקים שאם אירע שצריך לכך מותר לחלל עבודה ושבת ודרש שמואל וחי בהם ולא שימות בהם בכל ענין דעכ"פ הודחה שבת וכל עבירות וכן מילה גוף קיום מצות מילה תיקון גברא לא קשור בשבת]

ונחקור דלו יהי' שיוכל להתרפאות בבשר כשר עכ"פ עכשיו אין לפניו אלא נבילה הוא נתרפא מגוף האיסור מכח טעם בשר שאוכל אבל טבל דיוכל גם עכשיו להסיר שם טבל דשם טבל היא ברמב"ם בהל' מעשר [טב לא] שהוא טבול למעשר ולתרומה א"כ אם הוא אוכל הטבל לא נתרפא משם איסור דאם יתרום יהי' הגוף הדבר הותר א"כ יהי' נבילה חמור מטבל דבנבילה עכשיו הוה עצם הבשר איסור משא"כ בטבל רק איסור טבל במיתה ונבילה בלאו וכן טבל ושביעית תבואה שנתגדל בשביעית הוא קודש בעצם שנגדלה בשביעית עיין ספרי מן השדה הובא בכפ"ת אך טבל הוא איסור מיתה ושביעית עשה אבל נבילה ושביעית הא נבילה לא הוה איסור בעצם דהי' ראוי' לשחיטה לא הוה הויתו בכח איסור משא"כ שביעית הויתו באיסור ולכך כתב הרמב"ם נבילה וספיחי שביעית שהוא רק מדרבנן וא"כ נבילה קל משביעית וחמור מטבל רק יען שיש מיתה על טבל זה חומרו ולכך לא נקטו חלב וחזיר וכדומה שהמה בעצם איסורים ופשיטא חזיר ולא חלב ונקטו הפלוגתא בטבל ותרומה ששניהם לא הווין בתולדתם איסור רק נתהוה ע"י מעשה אדם שהביא הטבל דרך שער והרמו תרמו שקרא שם איסור ואין לדמות לא לנבילה שמעצמו נעשה איסור וק"ו שנא לדמות לחזיר וחלב שהם עצם איסור ודוק בקיצור כי הזמן בוגד בי ולא באתי אלא להרחיב גבולי תורה

ובזה התחלתי לחקור על שו"ת רשב"א שהביא הב"י ביו"ד סוף סי' קל"ד שכתב וז"נ ועוד דאפי' תדין כל הקדחות כשעת סכנה אין אומרים שהותרו כל האסורים אצל חולה שיש בו סכנה שא"כ אפי' יש דברים מותרים ואסורים נאכיל אותו מן האסורים אלא דחוים הם אצלו וכל שאפשר להביא לו מן היתר אין נותנים מן האיסורים עכ"ל ודבריו נפלאים מהכ"ת ליתן איסור אם יש לפנינו היתר ולפמ"ש יש פנים בהלכה באופן שפקוח נפש ישראל תלוי רק באיסור א"כ הותרו לו כל איסורים אבל אי אמרי' רק הודחו אז אין נותנים נו רק קל שבאיסור אם אי אפשר להשיג היתר ובענין שעסק רשב"א ז"ל עדיין דבריו נפלאים ודוק

(יט) נסתפקתי בחולה שיש בו סכנה שמותר להציל עצמו בממונו של חבירו ומכר הקצב להחולה בשר שפשיטא דצריך לשלם לו אם הי' בשר נבילה אם צריך לשלם כשוויה של בשר דמבואר ביו"ד אם מכר לחבירו נבילה צריך המוכר להחזיר הדמים כולו וביאר בש"ך סי' קי"ט בשם הסמ"ע דלא נחשב הנאה כלל אבל כאן דהי' מותר לחולה בשר נבילה א"כ מסתבר דצריך לשלם לו עכ"פ דמי בשר נבילה או נימא כיון שעכ"פ החולה מצער עצמו שהאכיל לו נבילה דאורייתא ואלו הי' יודע הי' ממאס וקץ בו עיין ברא"ש יומא ופטור ומסתברא דחייב לשלם דעכ"פ החולה לא יעשה עבירה נהפוך הוא שקיים מצות וחי בהם. נראה לי דשביעית וחדש מאכילין לו חדש דיש היתר לאיסורו והיתרו ממילא יבוא ושביעית אין לו היתר לאיסורו אפי' על ידי מעשה וק"ו נבילה וחדש דמאכילין לו חדש ולא נבילה אבל ודאי חדש וספק נבילה מאכילין לו ספק ולא ודאי חדש ואפשר אם נימא דאוקי על חזקת איסור עיין תוס' שבועות דף כ"ד מאכילין לו חדש ולא נבילה

(כ) נסתפקתי באדם טריפה שאינו יוכל לחיות אם מחללים עליו השבת מי נימא דדווקא מי שיוכל לחיות רבות בימים אז אפי' בעבור חיי שעה מחללים שבת עיין רמב"ם פי' משניות דהא אפשר דהקב"ה יחייהו וישמור שבתות הרבה אבל אדם טריפה מאי לחלל עליו את השבת הא בודאי ימות ולא ישמור שבתות הרבה וצע"ג

ונ"ל דעכ"פ יוכל לעשות מצות הרבה עד שימות וגם לפמ"ש היש"ש שמיעוט טריפות יוכל לחיות רבות בשנים א"כ אין הולכין בפקוח נפש אחרי רוב אלא חוששין שהוא מן המיעוט ומחללים עליו את השבת

ואוסף עוד אפי' אם האיש הוא תינוק הנמצא בין רוב עכו"ם והוא ג"כ טריפה דיש שני רובות דלמא הוא עכו"ם מכח רוב וגם רוב טריפות ימותו מקץ י"ב חודש אעפ"כ מחללים עליו השבת דכתיב וחי בהם ודאי ועיין במה"ש סי' שכ"ח אי מחללים שבת ברובא ובחזקה ודוק.