מחנה חיים אבן העזר חלק ג תטז

ופקוח נפש דוחה האיסור וקשה הא אשתו עוברת על כרת אשר לא גורם רפואתו ואולי גם הגאון הפנ"י מחשבתו שיאנס אותה ואז אצלה אונס רחמנא פטרי' ועיין כתובות דף ג' בתוס' ודוק בזה מאד [עי' ס' המקנה כלל נד פרע ג'

נראה לי אם החולה צריך לרפואתו שיבטל מצות עשה ויש לפניו ביטול מצות עשה שאין בו כרת וביטול מצות עשה שיש בו כרת לא שייך נחקור בו מבטלין קל ולא החמור דבשלומא בלעבור עבירה בקו"ע שייך לומר דעבירה קלה הותרה ולא החמורה אבל בביטול מ"ע בשוא"ת אין הבדל בין מ"ע הקלה או החמורה דהחולה עוסק במצוה וחי בהם ולא שימות בהם והעוסק במצוה פטור מחמורה היכא דאי אפשר לקיים שניהם א"כ לא בא עליו חיוב קיום מצות עשה החמורה כמו שלא בא עליו חיוב מ"ע הקלה כנלע"ד ודוק

(יא) הר"ן פרק יוכ"פ שנשאל הראב"ד אם לנחור תרנגולת ע"י עכו"ם או ישחט ישראל בעבור החולה המסוכן הלא טוב לנחור לו שאין בנבילה אלא איסור לאו ולא נשחט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה והשיב הראב"ד וז"ל שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו ודאי איסור שבת לא איסור נבילה תדע שאלו לא הי' שבת לא היינו מגישים לו נבילה כי אלא שחיטה וכיון שכן איסור העומד עליו ומעכבו הוא ששב היתר גמור לא איסור אחר ולפיכך אין מתירין לו איסור נבילה עכ"ל והר"ן נתקשה בהבנתו (א) אם נבילה מוכן נאמר אם לא הי' איסור נבילה מעכבו הי' אוכל אותה ולמה עומד לפניו איסור שבת יותר מאיסור נבילה (ב) אפי' הוא כן עכ"פ נבילה הוא לאו שהוא קל כנגד שחיטת שבת עכ"ד

ונלע"ד בעזה"י להסביר דברי ראב"ד דשם נבילה הוא שם חפץ בשר שנתנבל שלא יצא החיות כפי אשר צוה ד' והוא אסור על כל בר ישראל כמו חלב שכל שם חלב הידוע נאסר מד' כך כל בשר נבילה נאסר אבל שם שחיטה הוא דבר המותר לישראל לעשות וגם הוא מצוה בקדשים מצוה מחויבת ובאכילת בשר חולין מצוה דרשות עי' פ"א מה' שחיטה ברמב"ם וראב"ד וכאשר בא שבת אין השם השחיטה השם של מלאכה בעצם רק יען דע"י השחיטה הוא פועל שנוטל הנפש מה לי שחיטה או נחירה עכ"פ שחיטה בעצמה אין שם האיסור עיין שבת דף ע"ה שוחט משום מאי חייב א"כ השם נבילה לא הותר מעולם לישראל אבל שם השחיטה מותר לישראל כל ימי חול וכאשר בא שבת נאסר וכאשר יעבור שבת הותר ועל כרחך בשם שחיטה ליכא איסור רק היום ביום שבת קודש אסור לישראל לעשות דבר המותר בעצם כל ימי חול כי השבת מעכבו שלא יוכל לעשות אבל נבילה הוא דבר אסור בעצמותו באכילה לבר ישראל תמיד מיום שנכנס לגדלות איכא לאו באכילתו כי הבשר בעצם ע"י הניבול נאסר

וכאשר נחלה בר ישראל לא שייך לומר ששם נבילה מעכבתו מלאכול דשם נבילה הוא שם איסור אשר נקשר בשם ישראל שבר ישראל אסור לאכול נבילה בשר שלא נשחט ולא שייך לומר שם נבילה מעכבו אבל שם שחיטה דמותר לבר ישראל וגם הוא מצוה אצלו ומי מעכבו היום לא השם ישראל רק השם שבת מעכב היום הגם שהוא בר ישראל לא יכול לשחוט א"כ השבת מתנגד נגדו והבן

ומה שהקשה הר"ן על הראב"ד דעכ"פ נבילה הוא קל ושבת הוא חמור נ"ל הלא מצינו בחולין דף ה' השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן והסביר בתוס' שם הגם דמצינו ר' ישמעאל קרא והטה הנר דמאכל איסור הוא תקלה שהקב"ה משמר לצדיקים אבל שבת היום הוא האיסור יעו"ש ופלא הגמ' מביא הדין של קל קל תחילה רק במאכלות אסורות טבל ושביעית טבל ונבילה טבל ותרומה וכדומה דבמאכלות אסורות אנו מסתכלין אם אפשר להציל הנפש במאכל איסור קל לא יותן מאכל איסור חמור אבל שבת כנגד נבילה ששבת איסור יום ונבילה איסור מאכל אין נחשב השבת חמור נגד נבילה וכן במתני' עוברה שהריחה נותנים קדשים או חזיר ולא ספרו שמוציאין בעבירה מרשות היחיד לרשות רבים כי גדול להשמיע שנותנים מאכל איסור מלהשמיע שמחללים שבת ודוק

ובזה מיושב לי שלא השמיע אם אפשר בשבת להציל נפש באיסור לאו או עשה דשבת עוברים הקל ולא עבירה שיש בה סקילה כגון הבערה ומחמר וכדומה כי לא מחלקי' רק במאכל חמור כנגד מאכל קל בערך איסור מאכל חמור או קל ודוק

ולכך פליגו אי תרומה חמורה דאי אפשר לתקן או טבל חמורה דאסור לכל דבכה"ג לא שייך שהמאכל פוגם בנפש דמותר התרומה לכהן והטבל אפשר לתקן איזה נחשב לחמור לאמור השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה דחמור של רפב"י לא חפץ לאכול שאינו מעושר הגם שאפשר בתיקון אבל בתרומה מותר לכהן א"כ איסורו לזר בא מחמת הגברא ודוק

(יב) נסתפקתי אם מונח לפני חולה ספק איסור דאורייתא גם ודאי איסור דרבנן אי נימא מן התורה ספק איסור מותר אם לא הוה איתחזק איסור או איקבע איסור א"כ הוה רק איסור דרבנן ויוכל ליתן לחולה אפי' הספק איסור דאורייתא שהוא אסור רק מדרבנן כמו הודאי איסור דרבנן או נימא שצריך ליתן הודאי איסור דרבנן ולא הספק איסור דאורייתא או נימא בהיפוך אם כלפי שמיא שהספק איסור דאורייתא הוא חתיכת היתר לא אכל החולה איסור כלל ואם ואכל הודאי איסור דרבנן אכל עכ"פ איסור דבריהם וצע"ג

ונלע"ד בודאי אם הספק דאורייתא הוא מאיסור שיש על הודאי כרת או מיתות ב"ד הגם כיון שלא אתחזיק ולא איקבע איסורא הספק מותר לאכול כיון שאם נודע אח"כ שהי' ודאי איסור חייב חטאת על השוגג א"כ נקרא חמור נגד קל שעל חתיכת איסור מדרבנן לא משכחת חטאת ועל הספק דאורייתא משכחת חטאת אם יתברר והוה חמור נגד קל ודוק

אלא אפי' ספק דאורייתא מאיסור לאו דליכא חטאת אם יודע שהי' איסור ודאי מצער עצמו ולא נחשב הנאה אפי' אם אכל בשוגג ובודאי איסור דרבנן אם אכל בשוגג נחשב להנאה ועי' ש"ך יו"ד סי' קי"ט סקכ"ז בשם הסמ"ע וא"כ נחשב האיסור דרבנן קל כנגד הספק דאורייתא דהוה חמור בעצמותו ודוק

אך אם יש לפניו ודאי דאורייתא כגון נבילה וספק חלב או טבל צריך התבוננות בודאי לשיטת הרמב"ם הוה ודאי נבילה חמור נגד ספק חלב או ספק טבל דודאי נבילה אסור מדאורייתא וספק חלב או טבל מותר מדאורייתא אבל לתוס' דסברי דספק אסור מדאורייתא באיסור דאורייתא מי נימא דבכל זאת הוה רק ספק איסור דהתורה אמרה שלא לעשות מעשה בספק איסור והוה עכ"פ איסור קל כנגד ודאי איסור דאורייתא או נימא כיון דספק דאורייתא לחומרא א"כ הוה ספק חלב וספק טבל חמור כנגד ודאי נבילה דהא גם ספק חלב וטבל אסורים מדין תורה וצע"ג.