מחנה חיים אבן העזר חלק ג תיג

ואוסף

להפליא הב"י הביא דברי רא"ש ביומא שכתב וז"ל ונראה דאף בחולה עושין כן להקל מעליו האיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד עכ"ל משמע דדווקא ליתן פחות מכשיעור שלא יעבור לא כרת ולא מלקות רק איסור חצי שיעור יעבור זה ילפי' משם אבל אם יצרך לאכול כשיעור אז נא אמרי' ליתן לו לאיסור לאו להקל מעליו מאיסור כרת דכיון דאוכל כשיעור שיש עליו כרת באכילתו מה ני אם המאכל איסור לאו או איסור כרת או איסור עשה הכל שוה וצע"ג

(ג) נסתפקתי אם ידענו דאיסור חמור בודאי יביא רפואה ועל איסור קל יש ספק אם ירפא אם מאכילין לו החמור או אעפ"כ מאכילין הקל תחילה וצ"ע. ונלע"ד לחקור בעזה"י בסוגי' דמאכילין לו הקל תחילה נתקשה בכפת תמרים מאי קמ"ל פשיטא דאם אפשר להאכיל איסור קל למה נאכלהו איסור חמור ותי' דקמ"ל אפי' אם די טבל בכזית ובנבילה צריך ב' זתים טוב להאכיל ב' נבילות ונא א' טבל דאין הולכים אחרי הכמות רק אחר האיכות יעו"ש דפח"ח

ונלע"ד לחקור בעזה"י דאשמעי' אם יש ספק אם האיסור קל ורפא אותו והאיסור חמור בודאי יפעל הרפואה והי' בס"ד מהכ"ת ליתן מתחילה איסור קל דלמא נא יתרפא בו ויצרוך ליתן אח"כ גם החמור טוב ליתן מיד האיסור החמור קמ"ל דנהפוך הוא אנו נותנים לו האיסור קל דלמא יתרפא בו כי ספק פקוח נפש דוחה ג"כ האיסור וא"כ עדיין לא הותר לפניו האיסור החמור ואם אח"כ נראה שלא הועיל מן האיסור קל א"כ פקוח נפש דוחה האיסור החמור אבל עכשיו שיש ספק דאיסור הקל יסלק הסכנה עדיין לא הותר לפניו האיסור החמור והאיסור הקל נדחה אפי' מכח ספק רפואה והרמב"ם כתב פי"ד מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ז וז"ל מאכילין אותו הקל תחילה אם האירו עיניו דיו ואם לאו מאכילין אותו החמור עכ"ל תיבת תחילה מורה שנתנו לו הקל על הספק אם יפעל דמיד אנו מסופקים אם לא יצרך ליתן אח"כ החמור והבן זה

ואוסף נופך הלא ספק פקוח נפש ג"כ דוחה כל האיסור דתורה אמרה וחי בהם ודאי ולא יהי' נשאר ספק שימות עיין תוס' דף פ"ה וא"כ האיסור הקל מותר הגם שהוא ספק רפואה אעפ"כ מותר ליתן למסוכן מכח וחי בהם ובמקום איסור קל לא הותר החמור דהא יש כאן חזקת איסור שהחפץ האיסור הי' אסור לאדם הזה וספק אם צריך לו להתרפאות בו דווקא ונשאר בחזקת איסור אבל נגד איסור הקל הותרה התורה וחי בהם שמכח ספק רפואה הותר איסור והרי אדם חולה לפנינו וע"כ הודחה האיסור האחד ומקלינן איסור הקל כנלע"ד

ובזה מיושב קו' כפ"ת מאי קמ"ל דמאכילין הקל תחילה פשיטא הוא אם די אם מאכילין לו איסור לא נותנים לו החמור יעו"ש ולפמ"ש השמיע בזה דין גדול דכל זמן שיש ספק שיהי' די להסיר הסכנה באיסור קל לא הותר לו החמור אבל אם בבטח די לו בחמור בכזית אחד ומן איסור הקל יצרך כמה זתים עושים בהיפוך נותנים לו כזית איסור חמור ואין נותנים לו שני זתים איסור קל כסברת הר"ן דרבוי לאוין שקול כנגד אחד מאיסור חמור ודוק

ואפשר שהשמיע רבותא אם מונח לפניו כמה איסורין קלים וגם חמורים ורופא אמר שצריך לכל המונח לפנינו וא"כ ע"כ יאכל הקלים וגם החמורים הוה בס"ד שיש רשות ליתן לו מתחילה איזה שירצה קמ"ל דמאכילין לי הקל תחילה כי פקוח נפש מדחה רק האיסור אשר עסק בו ברפואה וכיון שיש לפניו שיעור שיוכל לאכול בפ"א איסור קל עדיין לא הותר לו האיסור חמור ורמז הקל תחילה והבן

ונראה לי עוד דאשמעי' בזה אם הי' לפניו כמה מיני אסורי לאוין חזיר ונבילה ואבר מן החי וכדומה וגם חלב ובשר קדשים צריך להבחין רק בין איסור חמור ובין איסור קל להאכיל לו איסור לאו ולא כרת אבל אין צריך להבחין בין איסור לאו זה של נבילה ובין איסור לאו של חזיר כי שניהם רק איסור לאו וזה השמיע הרמב"ם במתק לשונו וז"ל מאכילין לו הקל הקל תחילה אבל אין לו להבחין אם אכל כזית נבילה יאכל עוד נבילה ולא ליתן חזיר או אבמה"ח דמה לי לאו זה או זה רק שלא ליתן לו החמור קודם הקל ולא מיבעי אם צריך לאכול הכל פשיטא דלא צריך ליתן קדימה באיסור אלא אפי' דלא צריך לאכול הכל בכל זה אין צריך לדקדק באיסורי לאוין ליתן מכל הבא בידו ודוק

(ד) הרמב"ם פי"ד מהל' מ"א הל' י"ג וז"ל האוכל מאכל איסור לתאבון או מפני רעב חייב ואם הי' תועה במדבר ואין לו מה יאכל אלא דבר איסור הרי זה מותר מפני סכנת נפשות עכ"ל ופלא בעיני למה לא כתב הרמב"ם שאוכל הקל הקל תחילה כמו שכתב אח"כ במי שאחזו בולמוס בהל' י"ז וצע"ג עוד פלא בעיני שכתב וז"ל הר"ז מותר מפני סכנת נפשות עכ"ל הי' לו לכתוב הר"ז אוכל מפני סכנת נפשות דרק הודחה האיסור לגבי פקוח נפש ולא הותר ואיך כתב הר"ז מותר וצע"ג

ונלע"ד בעזה"י לחקור בודאי מי שכבר הגיע עד שערי רעב ואם לא יאכל ימות שהוא תועה במדבר ואין לו לאכול דבר היתר א"כ כיון שאוכל בהכרח דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם א"כ מה לי האונס על איסור לאו או איסור מיתה וכרת כחכז"ל מה לי איסור לאו או כרת דמי שעובר במזיד בשאט נפש החמיר הקב"ה בעונש בפנים שונים אבל מי שאנוס לאכול דכתיב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ויצרך לאכול איסור מה לי אם אוכל איסור לאו או כרת בכהאי גוונא בודאי הותרו איסורים לגבו ואוכל לקיים נפשו אפי' איסור חמור אבל אם עדיין לא הגיע סכנה רק הקב"ה מתיר אם יוכל להצמיח סכנת נפשות אם לא יאכל או לא יעשה לו רפואה ע"י אחרים או אפי' על ידי עצמו אז פקוח נפש להסתכל פן ואולי יצמיח סכנה אז הוה דוחה איסורים וצריך להסתכל ליתן הקל הקל תחילה ולכן בעוברה שהריחה או אחזו בולמוס יש חילוק ליתן הקל הקל תחילה דהלא אין הנפש מישראל מסוכן אבל לתועה במדבר ואין לו מה יאכל רק איסור אז הרי זה מותר מפני סכנת נפשות ולא מבדילין בין איסור קל ובין איסור חמור ובגמ' חקרו מניין שפקוח נפש דוחה שבת הוא כמו מפקחין על הקברים להסתכל אם לא ירגישו חיות כך מפקחין על הנפש פן ואולי יצמיח סכנה בעתיד ולא שאלו מניין שהצלת הנפש דוחה שבת דאונס רחמנא פטרי דהוה לא אפשר ולא קמכוין ולא נחשב למעשה איסור ובודאי הותרה ועיין בפנ"י בפסחים דף כ"ו דלמד מרמב"ם בסמיכות הלכות הגם דמתעסק בחלבים ועריות חייב אבל בלא אפשר ולא קמכווין הוה הנאה בע"כ פטור דפח"ח וא"כ כיון דאיכא סכנה ויש מצוה עליו וחי בהם ולא שימות בהם ומוכרח מפי ד' לאכול אפי' איסור להציל נפשו א"כ מה לי איסור חמור או איסור קל הא הוא אונס לאכול איסור על פי הדיבור אבל אם עדיין אין סכנה לפניו רק אם לא יאכל איסור יוכל לבוא לידי סכנה הגם שאפי' באופן זה מותר לעבור עבירה לפקח שלא