מחנה חיים אבן העזר חלק ג תיב

שוה כפעם אחד חיוב סקילה אבל כמה פעמים חצי שיעור הוה קל כנגד פ"א איסור לאו או מיתה וא"כ מה שכתב אח"כ מאכילין קל תחילה היינו איסור לאו כנגד איסור כרת וכאן דן על כמה פעמים חצי שיעור כנגד פ"א לאו או כרת הוה הלאו פ"א או כרת פ"א חמור כנגד קל ודוק

וכן יובן לי לשון הרא"ש שכתב וז"ל עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד עכ"ל והוא תמוה מהו זה עושין כן כדי להקל מעליו הלא הוא בעצמו צריך לעשות דאם אפשר להציל באיסור קל לא הותר איסור חמור לפניו וא"כ מה זה שדיבר כאלו התחכמו לעשות כן

רק לכאורה יש סברה להיפך למה לנו להקל בחצי שיעור איסור טרם שיגיע שעת סכנה לישב בשב ואל תעשה וכאשר יבוא סכנה מותר לו לאכול כשיעור דאז כתיב וחי בהם ולא שימות בהם ויאכל אפי' כמה להציל נפשו ממות ומי היתר לנו ליתן לו לאכול כמה חצי שעור איסור טרם שהגיע הסכנה ולא דמי למאכילין קל תחילה דשם כבר יש הסכנה ופקוח נפש דוחה א"כ דוחה האיסור הקל ולא החמור אבל כאן שלא הגיע לשעת סכנה מי אמר לנו להתיר אפי' איסור קל טרם שהגיע הסכנה וצע"ג והתחכם הרא"ש לאמור נראה לי שעושים כך להתיר חצי שיעורים קודם הזמן שהגיע הסכנה להקל מעליו שלא יצרך לעבור איסור כרת או לאו והבן

ומעתה נ"ל לחדש דבר דכל זה אנו מתחכמים נגד חצי שיעור אבל אם יצרך לאכול קודם הסכנה איסור לאו כדי שלא יצרך לבוא אח"כ לאכול איסור כרת או מיתה לא נתיר לו קודם שהגיע הסכנה האיסור לאו דאמרי' כאשר יגיע הסכנה יהי' מותר אפי' איסור כרת או מיתה בעבור פקוח נפש אבל קודם הסכנה לא הותר לו איסור לאו דאמרי' מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת עיין יבמות דף קי"ט ולא נתחכם לעבור לאו עתה בעבור כרת אח"כ רק חצי שיעורין אנו מתירין ולא שיעור איסור קל במוקדם שלא הגיע עדיין הסכנה מה חזית דדם הלאו קל כנגד דם הכרת והוא דבר חדש בעיני בעזה"י

(ב) הרמב"ם בפ"ב מש"ע הל' ט' כתב וז"ל וכן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאירו עיניו ואפי' נבילות ושקצים מאכילין אותו מיד ואין משהין אותו עד שימצא דברים המותרים עכ"ל ונתקשה בנב"י ח"ר א"ח סי' ל"ו למה לא כתב כאן הדין מאכילין אותו הקל הקל תחילה ואם לא רצה לבאר כאן בהלכות יוכ"פ מה שנוהג בכל איסורין והמתין עד הל' מאכלות אסורות א"כ למה כתב כאן כלל אפי' נבילות ושקצים יעו"ש

ונלע"ד לחקור בעזה"י בספר כפות תמרים הקשה הלא הפסק זה דן על יוכ"פ הי' די לשנות מאכילין אותו עד שיאירו עיניו ואנו ידענו אם לא נמצא דברים מותרין ניתן לו אפי' דברים אסורים והוא קו' גדולה

ונראה בחולה מסוכן כל השנה אין בגוף אכילת החולה שום סרך איסור בפעולת אכילה שנהנה גרונו או מעיו מן דבר פעולת אכילה דגוף פעולת אכילה מותרת רק יש האיסור בגוף הדבר הנאכל שהמאכל הוא נבילה וטריפה או טבל ושביעית האיסור נקשר בחפץ הנאכל וא"כ הגם שפקוח נפש דוחה איסור אבל עכ"פ הוא דוחה רק איסור קל ולא האיסור החמור אם נמצא שיש להסיר הסכנה באיסור הקל א"כ מעולם לא הותר החמור כמובן ומסתבר אם אוכל בשאט נפש האיסור החמור חייב מלקות או כרת דהא לא הותר לו האיסור החמור דהא יכול להושיע לעצמו באיסור הקל והבן

אמנם ביוכ"פ יש איסור כרת על פעולת אכילה על שנהנה גרונו ובני מעיו הנאת אכילה ובזה אין הבדל אם נהנה ממאכל היתר או ממאכל איסור הכרת בא על פעולת האכילה וא"כ אם התורה התירה לאכול מפני סכנת נפשות לעשות אכילה אשר אסורה באיסור כרת מה לי אם גם המאכל באיסור כרת הלא הותר באכילה זו איסור כרת מה לי חד כרת או תרי כריתות עיין יבמות דף ד' ע"ב הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו יעו"ש ברש"י וא"כ אפי' אם יאכל איסור לאו יעשה באכילתו איסור כרת הוא גוף מעשה אכילתו א"כ ה"ה אם יש כרת מכח החפץ ואמרי' הואיל והותר כרת אחד באכילתו הותר שני כריתות במעשה אכילה דהלא אפי' אם יאכל איסור כרת ולא שייך בו דין הקל הקל תחילה בשלומא בחולה בשאר ימות השנה אם די לו באיסור לאו יהי' מותר לו איסור כרת או מיתה כלל אבל ביוכ"פ בכל אופן יהי' נדחה כרת מפני נפש מה לי חד כרת או שני כריתות

הן בודאי אם לפנינו דברים היתרים הגם שהוא יעבור איסור כרת בגוף אכילתו לא ניתן לו איסור דעכ"פ הוא אוכל איסור וטוב ליתן לו היתר אבל אם צריך לאכול איסור אז מה לי אם האיסור הוא לאו או כרת או מיתה או איסור עשה עכ"פ יאכל דבר איסור ומה שאמרו חכז"ל אפי' איסור כרת מאי נ"מ הלא בכל אופן יעשה באכילתו איסור כרת והבן

ולפ"ז בעוברה שהריחה צריכין לנסות אולי די לה בלי שתאכל שיעור כרת אבל באחזו בולמוס שצריך לאכול כשיעור אז ביוכ"פ מאכילין לו מיד אפי' נבילות ושקצים אם אין היתר לפנינו אבל אם צריך לאכול איסור לא נברר הקל הקל תחילה ולכן לא השמיע המשנה הדין ביוכ"פ דמאכילין לו הקל הקל תחילה אבל בברייתא תנו רבנן מי שאחזו בולמוס בשאר ימות השנה אז ליכא כרת באכילתו רק בחפץ המאכל יבוא הכרת אז מאכילין הקל הקל תחילה אולי לא צריך שיעבור איסור כרת וע"כ בהל' מאכלות אסורות העתיק הרמב"ם דין מאכילין הקל הקל תחילה אבל בש"ע ביוכ"פ לא כתב הרמב"ם כלום דהלא אפי' באכילת הקל יעבור איסור כרת ומה לי חד כרת או תרי כריתות וביאר רק אם יש היתר לפנינו בחרי' בהיתר אבל אין היתר לפנינו למה נבחר איזה איסור הוא קל הלא בכל אופן יש איסור כרת באכילתו והבן זה בעזה"י

ומעתה פלא בעיני על הטור בא"ח סי' תרי"ח שכתב וז"ל ואם יש כאן שני מיני איסורין א' חמור מחבירו מאכילין אותו הקל תחילה עכ"ל ובש"ע סי' הנ"ל וז"ל ואם אין שם מאכל היתר מאכילין אותו מאכל איסור ואם יש כאן שני מיני איסורין אחד חמור מחבירו מאכילין אותו הקל תחילה עכ"ל והוא פלא מנ"ל דמדקדקים ביוכ"פ ליתן הקל תחילה הלא בכל אופן כיון שצריך לאכול כשיעור א"כ יש בו איסור כרת מה לי חד איסור כרת או תרי בשלומא ליתן לחולה ביוכ"פ פחות פחות מכשיעור שלא יבוא לעבור איסור כרת כלל למד הרא"ש ביומא פרק יוכ"פ מגמ' כריתות שנותנים פחות מכשיעור כדי שלא יבוא אח"כ לעבור שיעור שהוא כרת אבל מי שצריך לאכול כשיעור ביוכ"פ ויעבור באכילתו איסור כרת מה לי שהאוכל הוא איסור לאו או איסור כרת וצע"ג.