מחנה חיים אבן העזר חלק ג תב

שיגיע אליו או אגרת או טעלעגראם שהוא יהי' שלוחו נעשות הפדיון והלכה היא דשליח מהני ונולד נו איזה ספיקות כאשר אסדרם בעזה"י

תשובה מראשית אקדים הגם כי כתיבה מהני נעשות שליח כמבואר בא"ע סי' קמ"א לעשות שליח להולכה וקבלה דכתיבה הוה כאמירה ועיין לאדמ"ו בחת"ס יו"ד סי' רכ"ז שהאריך וחידש אפי' אם איש אחר כותב ובעל דבר חותם השער אשר הסופר כתב הוה כאלו כתב הבעל דבר כל הכתב כמו דמהני בגט אפי' היא האשה כותבה והבעל הי' חותם שמו

ואני הערותי במקו"א דלי תלמידו הקטן נראה ני דשאני גט שלשון הכתב מגיד שהבעל אשר שמו כך וכך מדבר עם אשתו ששמה כך וכך שמשלחה ממנו וכורת את האישות שלו ממנה והתורה אמרה וכתב לה ספר כריתות שהדברים אשר יאמר הבעל לכריתות אותו ספירת דברים יכתב בספר ויתן לה ויהי' הכתב תחת אמירה בעל פה א"כ מוכח מתוכו הסופר או האשה כותבין בשליחתו והבעל אומר הדברים האלה לפעול כריתות בינו לבין אשתו הנקובים בשמות המכתב אבל אם כותב בשטר הריני נשבע או נודר לעשות דבר זה או שלא לעשות דבר זה והי' יכול כל איש בעולם לחתום שמם בסוף [אז אפי' אם באמת חתם האיש אשר נכתב בעבורו שמו תחתיו] איך נאמר יען שחתם שמו תחתיו א"כ הי' הוא הנשבע על כל הכתוב למעלה הלא הי' יכול גם איש בעולם לחתום שמו תחתיו ושכן דייק הרשד"ם בשם מהר"י הלוי וז"ל וכתב כל אחד בכתב ידו שבועה עכ"ל היינו שכתב השבועה דדווקא אם כתב השבועה הוה הכתב כאמירה וקצרתי פה

אך בבטח אפי' לאדמ"ו ז"ל דחתימת שמו הוה כאלו אומר בפה זה דווקא אם עשה שליח בכתב הוה כמו אם עשה שליח בפה אבל רק אם הגיע הכתב לאיש שיהי' השליח אבל בטעלעגראם אשר שם בהאמט כתב יד המשלח ומי שיושב שם בהאמט הוא נותן סימניו ומצרפו שם לחבר מסימני אותיות וחלוקי תיבות א"כ נודע למי שהגיע לו הטעלעגראם מחשבות איש השולח הטעלעגראם א"כ חסר הן אמירה הן כתב וחתם ידו של המשלח ומפסוקים דילפי' שליחות הוא דוקא אם אומר בפה או כותב לו והגיע לידו כתב וחתם ידו דהוה כאמירה אבל בלי אמירה או כתיבה לא נעשה שליח ועיין ר"ן בגיטין פ' התקבל ועיין במ"ל פ"ז מבכורות סוף ה' א' ועיין בקצו"ח סי' שפ"ב ועיין בט"ז סי' ק"ב בא"ע יעו"ש ואטו אם נכרי אפי' ערכאות שלא יכזבו מודיע דעת משלח שיהי' השליח נחשב כמשלח ח"ו מלבד שכמה פעמים איש אחר כותב הנוסחה וכמה פעמים בשקר שאיש אחר כותב על שמו מי שיאמר כזאת כנלענ"ד בעזה"י לדינא דזכיה מטעם שליחות הוא דאנן סהדי על הדבר שחפץ בשליחותו וכאלו דבר בפה מלא ועיין בקצו"ח סי' רמ"ג סעיף ח"י ההבדל בין זכיה ובין ניחא ליה ודוק בקיצר

אמנם אם יגיע לו אגרת אשר האב הוא חתנו עושה אותו שליח יכול מעלתו נ"י לעשות הפדיון בתורת שליח וראיתי שחקר שהוא יברך ברכות הפדיון וגם שהחיינו הגם דאחרונים חקרו אי שליח יברך שהחיינו היינו יען דברכת שהחיינו בא על השמחה ולשליח לא מגיע שמחה כי הוא איש זר אבל מעלתו נ"י שהוא אבי האם דפשיטא דשמחה הוא לו שרואה דבני בנים המה כבנים פדוים כמצות ד' א"כ בודאי הוא יברך שהחיינו ג"כ ואדמ"ו חת"ס ז"ל פסק סי' רצ"ח דשליח מברך שתים עכ"ד

הנה בודאי מי שסומך על אדמ"ו ז"ל יש נו עמוד הברזל נסמוך עליו אבל מה שהוסף יען כי הוא אבי החם לא ידעתי לשמחה מה זה עושה הקב"ה נתן מצוה שהבכור יפדה עצמו מכהן כשיגדל ורק לאביו זכה הקב"ה שיכול לפדות בנו וגם מחויב לפדות בנו כשהוא בן ל' יום אבל לא הב"ד יכולים לפדות בכורי ישראל כמו במנות מילה שהוטל החיוב על הב"ד כי מצות פדיון זיכה הקב"ה לאביו לבד ופשיטא לי ביתום מאביו לא יכול אבי אמו לאמור בני בנים הרי הם כבנים שהוא יפדה בן בנו דכיון דליכא אב המצוה חל עניו על הבן לכשיגדל יפדה את עצמו די שתורה חפצה לזכות אביו ממש אבל לאבי אמו לא זכה התורה ממילא לא יכול לפדות בן בתו ולא בא חיוב פדיון עליו רק כשיגדל יבוא עניו על בן הנולד החיוב לפדות עצמו מיד כהן ואם אביו עשה שליח לפדות בנו הפסיד הילד לזכות למצוה זו וא"כ איזה שמחה יש לאבי אם הילד הלא במה שחתנו קיים מצותו אשר הוטל עליו לא מגיע עוד לבן בתו לקיים המצוה בעצמו בשלומא במילה נוכל לומר שהשמחה לאביו אם הילד נחתם בבשרו אות ברית קודש שגדולה המילה שמתקן גברא עיין שבת דף ק"ו מה ני תיקון כלי או מתקן גברא הוא הילד הנימול אבל אטו מי שפודה את הילד בשבת תיקן גברא מצות פדיון הוה כנטילת לולב וכהנחת תפילין ואיך נאמר שאבי אם הילד יברך ששמחה לו שבניהם פדוי כמצות השם במה שאביו קיים מצות גופו נא נעשה תיקון ושלימות לבן שנפדה ועיין בש"ך יו"ד ובמג"א בפדיון שחל בשבת ודוק ואם אבי הילד עשה לחותנו שליח לפדות בנו הוה אבי אם הילד רק כאיש זר הנעשה שליח ודוק (ואבי אביו עיין ט"ז ס"ק י"א)

ולולא דמסתפינא הייתי אומר אם האב עושה שליח לפדות בנו מכספו א"כ השליח הוא רק יתר שאת דהא אפי' אם משלחו ביד קוף לכהן ידוע והכהן זוכה בו לשם פדיון הי' ג"כ הבן פדוי כמבואר בחת"ס יו"ד סי' רצ"ז בד"ה לקחתי יע"ש וא"כ יותר יש סברה שכהן יברך דמטי הנאה לידו מאשר וברך השליח אשר הוא רק תחת מעשה קוף בעלמא הגמ' מסופק אם אבי הבן פודה בעצמו אז אמרי' שאבי הבן מברך שתים יען שהוא עושה מצוה אבל בשלוח הגם אביו עושה אותו שליח הלא לא צריך שליחות וא"כ אפי' עשאו שליח אין בו כח שליחות דהא לא צריך בו שליחות ועיין רשב"א ור"ן נדרים דף ל"ה ומה שאדמ"ו מחדש בסי' רצ"ח בד"ה לכאורה לדמות פדיון לשאר מצות דשליח מברך שהחיינו הוא פלא דשם בשופר וחמץ וכדומה דצריך שליחות לפעולת המצוה א"כ יש לשליח חלק מצוה אבל בפדיון דמהני ע"י קוף א"כ למה יברך השליח שהחיינו חוץ אם נאמר דבסי' רצ"ח איירי דהפודה פודה מממון עצמו אז הוא שליח להיות כאב עיין בסי' רצ"ז ודוק

ולכאורה עלה בדעתו לחקור הגם דהקב"ה נתן כח וגם הטיל חיוב על האב שיפדה בנו ועי"כ הפסיד הבן המצוה לפדות עצמו לכשיגדל אבל מי יכול להיות שליח להאב הלא הוא תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וחידש הנב"י ח"ר א"ע סי' ב' הגם שמדין תורה יוכל לגרש אשתו בעכ"ח אבל שליח לא יוכל לעשות דהאי שליח עושה חוב בשליחתו להאשה יע"ש וה"ה כאן האב בעצמו יוכל לעשות חוב לבנו שגורם לבנו כשיגדל לא יוכל לקיים המצוה בעצמו אבל מנ"ל שיוכל איש אחר להיות שליח לעשות חוב להילד

ואולי דוקא אם אין בתפיסה מצוה במה שנעשה שליח לחבירו לא קיים חבירו מצוה כגון שתופס לבע"ח