מחנה חיים אבן העזר חלק ג שצו

שאיש עובר עבירה רשאי להמית אותו ואם איש הרואה שאיש עובר עבירה וימית אותו הוא רוצח גמור השופך דם נקי כי אין לבעל העבירה משפט מות חוץ אם הב"ד שפטו עליו ויצא מפיהם שבעל העבירה חייב מיתה ודוק

ודבר זה מתורת רבינו הרמב"ם במנין המצות סי' רצ"ב למדנו שכתב וז"ל מצוה רצ"ב שהזהרנו מהרוג מחוייבי מיתה כשנראה כבר עשה חטא שנתחייב עליו הריגה קודם הגיעו לב"ד אבל נביאהו לב"ד בהכרח ונעיד עליו העדים לפניהם ונהי' אנחנו עדים לב"ד והם ישפטו עליו במה שיהי' חייב והאזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו לא יומת הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט ולשון מכלתא יכול יהרגנו אותו משהרג או משנאף תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה ואפי' הי' ב"ד הגדול הם שראוהו הורג והם כולם עדים תבוא העדות אצל ב"ד אחר ואחר ידינוהו ובמכלתא הרי עדה שראו באחד שהרג את הנפש יכול יהרגוהו עד שיעמוד אצל ב"ד ת"ל עד עמדו לפני העדה עכ"ל ועוד כתב בהל' רוצח ושמירת הנפש פרק א' הל' ה' וז"ל רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבוא לב"ד וידינוהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והוא הדין שכל מחוייבי מיתות ב"ד שעברו ועשו שאין ממיתין אותן עד שיגמר דינם בב"ד עכ"ל ומקורו בספרי הובא במגדול עוז ובכ"מ שם

ומעתה אני אומר דלא שייך לומר שהי' לאדם חזקת פטור שלא הי' מחויב מיתה מקודם דבשלמא אי הי' הדין שרוצח מחויב להמית את עצמו כי משעה שרצח הוא מחויב להמית את עצמו או כל מי שראה וידע מהעבירה שעבר רשאי להורגו שמצוה להרגו א"כ שייך לומר שהי' לו חזקה שלא הי' מחויב מיתה נקמוהו על חזקתו ראשונה שאינו בר קטלה כמו בשאר חזקות אמנם באמת לו יהי' שעבר העבירה במזיד וברצון אעפי"כ הוא אינו בר מחויב מיתה דהוא בעצמו אינו רשאי להמית את עצמו וכן עדים אשר ראו שעשה העבירה אינם רשאים להרגו דעדיין הוא אינו מחויב מיתה רק יש חיוב על הב"ד שידונו לבעל העבירה כפי רשעו אשר חטא והמה יחייבוהו מיתה על פי עדות העדים א"כ מכח הרוב באו על הב"ד חיוב מצות עשה ולחייבו מיתה על פיהם ואיך שייך לומר שהי' לנידן חזקת פטור ממיתה הלא אפי' אחר שעבר עבירה אינו מחויב מיתה בעבירה שעבר רק אם הב"ד יחייבוהו מיתה ועל פי רוב יש כאן עדות שעשה עבירה פלונית ועל ידי כן בא חיוב קיום מ"ע על הב"ד לחייבהו מיתה בשלומא בתרומה הי' לה חזקת טהרה ואמרי' דעדיין היא כמקודם דלא נטמא אבל האשה נסקלת דב"ד יחייבו אותה שתהי' בת חיוב מיתה מכאן ולהלאה מעת אשר יפסוק הב"ד לה עונש מיתה על עבירה שעברה מכח חזקת הרוב והבן

והבאתי אז ראי' דאין בעל עבירה מחויב להמית את עצמו וגם שאין רשאי להמית את עצמו דאל"כ איך משכחת דין המאבד עצמו לדעת שאין מתאבלין ואין קורעין עליו עיין יו"ד סי' שמ"ה סעיף א' נימא שידע בנפשו שעבר עבירה שהי' חיוב מיתה ועשה תשובה והמית את עצמו ונחזקוהו שמת כדת וכדין אלא פשיטא דלא משכחת דין זה כלל שיהי' רשאי לאדם להמית את עצמו אעפ"י שחטא לד' ואולי י"ל עיין בח"מ סי' ל"ד אם לא ידענו מתי עבר עבירה א"כ יש לומר השתא עבר עבירה מלומר שכבר עבר עבירה ועכשיו עשה תשובה טוב לומר שעכשיו איבד חזקת כשרותו ודוק

ולפ"ז מיושב קושי' אדמ"ו ז"ל על הרא"ה דחזקת הנידון לא הי' חזקה דלו יהי' שכיוון להרוג ישראל והרג באמת לישראל בכל זאת הוא בעצמו אינו מחויב מיתה שחיוב מיתה בא ע"י פי הב"ד אשר גומרים דינו על העבירה שעשה וא"כ אי לאו שקבוע כמחצה על מחצה אלא נשאר הרוב בכחו א"כ יש מצות הב"ד לפסוק על פי הרוב לפסוק עליו שיחויב מיתה מכח הרוב והגם שימצא מעשיות בגמ' שיצא בת קול במי שהמית עצמו שהוא מוכן ומזומן לחיי עוה"ב הוא ענין אחר כמובן למעיין בו ודוק

ואגב גררא אזכיר המעיין בספר המצות לרמב"ם בשורש י"ד יראה שרמב"ן סובר ששורש המ"ע בכל המומתין הוא מצות ובערת הרע מקרבך וחלק ממצוה הזאת לעשות סקילה ושריפה הרג וחנק המה על פרטי עבירות ובספר לב שמח בשורש י"ד חולק עליו דנהפוך הוא דשורש המצוה הוא הכתובה בהעונש גוף העבירה ובערת הרע הוא תיקון למי שלא יוכל לקיים בו המצוה שלא יהי' חוטא נשכר ובכל מיתה שיוכלו ימיתהו וזה על דרך אעפ"י שד' מיתות ב"ד בטלו כלומר שהן הן המצוה דין ארבע מיתות ב"ד לא בעלו יעו"ש באמרותיו הנעימים

והערותי בחדושי דכל הכללים הנאמרים בפרטי מיתות ב"ד כפי המשקל אשר פלס ד' העונש לפי משקל העבירה שם יש כללים שצריך להעמידו לפני עדה וצריך להיות באפשרות ללמוד עליו זכות וכדומה אבל בקיום מצות ובערת הרע מקרבך לבער עושי רשעה בכל מיתות שאתה יכול שם לא צריך לכל כללים הללו דאין זה מיתה המכפר לבעל העבירה אלא מצוה בפני עצמו לבער מן העולם פועלי און ומיושב בזה כמה קושיות דשניהם ענינים מופרדים כי אין כאן מקומו להאריך ודו"ק. סימן עא

ראיתי שגדולי פוסקים לחמו מלחמות ד' אם לסמוך על ספק ספיקא היכא דאיכא לברורי דנימא דכח ס"ס חזק שלא צריך בירור כמו דסמכי' על רוב בלא בירור דהא לא בדקינן ח"י טריפות דסמכי' על רוב בהמות כשירות או נימא דשאני ספק ספיקא דאם יברר חד ספק אז ספק השני ספיקא דאורייתא לחומרא

והנה הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק ס"ו הביא דברי רשב"א בחדושיו בדרוסה אפי' יש ס"ס להתיר צריך בירור ומסיים הש"ך אבל הסה"ת והסמ"ג התירו ברואה דם מחמת תשמיש דמותרת לבעל שני מכח ס"ס בלא בדיקת שפופרת וכן כתב המרדכי והובא בב"י סי' קפ"ז הרי דלא צריך לברר בס"ס יעו"ש

ולדעתי לחדש דבר בעזה"י דלא פליגי הרשב"א עם המרדכי כלל כאשר אבאר בעזה"י סברא אחת בוודאי בדרוסה דהוה הס"ס שמא אין זה הנדרס ואת"ל זהו שמא לא נדרס לחלל ומה נשאר לנו לחוש שמא זה הוא הנדרס והגיע הארס לחלל א"כ כבר בהמה זו טריפה וכבר חל שם האיסור עליו צריך בירור אם יש בידינו לברר שמא כבר הוא אסור שיצאה בהמה זו ע"י מעשה דרוסה אשר נתחדש מרוב אבל ברואה דם מחמת תשמיש בבעל הראשון ונשאר לבעל שני בכל אופן אין המעשה הבעילה איסור מחמת