מחנה חיים אבן העזר חלק ג שסה

בעירו ובב"ד של היבם וכמו שדרשי' מהאי קרא במס' יבמות דף מ"ד ע"א וקראו לו זקני עירו הן ולא שלוחן אף שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו אפ"ה דרשינן מהאי קרא למעט שלוחיהן ועיין בתוס' שם דף ק"א ע"ב ד"ה וקראו לו כ"כ יש לנו לדרוש זקני עירו למעט שלא תהי' החליצה בב"ד של עיר אחרת עכ"ל ומביא בשם אדמ"ו שערי תורה בסי' צ"ח שרצה להחזיק בשם הטור שהחליצה צריכה להיות במקום היבם וגם מביא ראי' להגאון מהר"ש דלא בעינן במקום היבם יע"ש

ונראה לי להביא ראי' דמנהגן של ישראל תורה של ירושלמי היא שמלפנים הי' היבם הולך לפעמים ממקומו אפי' לחלוץ ליבמתו ואעתיק דברי ירושלמי במס' מועד קטן פ' אלו מגלחין שכתב וז"ל חד כהן אתא לגבי ר' חנינא א"ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם א"ל אחיו של אותו האיש יצא ברוך המקום שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו אית דבעי מימר הכין א"ל אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכרי' וברוך שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו שמעון בר אבא אתא לגבי ר' חנינא א"ל כתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתו לארעא ברייתא אמר לו למחר אני הולך אצל אבותיך יהו אומרים לי נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל התרתה לה לצאת לחוץ לארץ עכ"ל מפורש יוצא שלולא שהי' כהן אשר אסור לצאת מן ארץ ישראל לחוצה לארץ הי' מותר לצאת לח"ל לחלוץ ולא צריך שהיבמה תלך אחריו לקיים וקראו לו זקני עירו דהוא הקדים בדבורו לחלוץ קודם שאמר או לייבם יען דבדורות הנ"ל הי' חליצה קודם לייבום ואעפ"כ הי' חפץ לצאת לח"ל לחלוץ ודוק

אך בכתובות דף קי"א דגרסא ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בי חוזאה אתא לקמי' דר"ח א"ל מהו למיחת וליבמה א"ל אחיו נשא כותית ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו יעו"ש א"כ מבואר שחפץ לצאת לח"ל ליבום ואין ראי' על חליצה כמובן ובתוס' ע"ז דף י"ג לא גרס כותית רק אחיו של זה נשא אשה ומת ברוך המקום שהרגו ע"ש

וראיתי בקרבן עדה שם בירושלמי פ' אלו מגלחין בד"ה מה שהביא דברי שאלתות פ' אמור שהובא בתוס' ע"ז דף י"ג בד"ה ללמוד תורה שה"ה לשאר מצות חשובות מותר לצאת מארץ ישראל לח"ל למה אסר ר"ח לכהן לצאת לח"ל ותי' דמצוה זו אין עליו רק עליה כמ"ש בקונ' שכתב שם בד"ה ואת מבקש וז"ל בתמיה הלא תענש ואע"ג דמצוה לחלוץ מ"מ תבוא היא אצלו דזקני עירו כתיב ולא עירה עכ"ל והוא פלא הכי יש מצוה עליה המצוה הוא עליו שהוא אחי המת והיא רק הכלי אשר היבם עושה בה המצוה ומה ענין זקני עירו ולא זקני עירה היינו במקרה אם תבקש לנשוא אבל גוף המצוה הוא על היבם יבום או החליצה וע"כ דנימא דהיא תהי' צריכה לעלות לארץ ישראל שיעשה הוא המצוה בה מנ"ל אם היא אינה רוצית לנשוא רק לישב בלי בעל עולמית מנ"ל שצריכה היא לילך לא"י ועיין בחכ"צ בשו"ת שלו והארכתי במקו"א שהיבום או החליצה הוה רק סילק איסור ממנה לא תהי' אשת המת החוצה אבל אצל היבם הוא מצוה ליבם או לחלוץ לתקן נשמתו אבל בכל זאת יפה כיון הקרבן עדה ואעתיק דברי שו"ת רבינו יוסף אבן מיגאש שנשאל בסי' קט"ז על איזה מקום חיוב החליצה וכתב בסי' קי"ז וז"ל תשובה דבר זה הוא תולה בב"ד בכל מקום שיקבעו דוכתא לחליצה חייב היבם ללכת אצלה ומה שאמרו היבמה הולכת אחר היבם להתירה הוא אם היתה בארץ אחת והיבם בארץ אחרת שאין לנו להכריח את היבם ללכת למקום שהיא שם כדי להתירה אלא היא שרוצה בחליצה הולכת אצלו אבל אם הי' שניהם במקום אחד מן הדין אין ראוי' להיותם נקבצים אלא אצל ב"ד כמ"ש הכתוב בפי' ועלתה יבמתו השערה וידוע שהשערה הוא שער ב"ד אבל לחייב את ב"ד ללכת אצלו עם היבמה הוא טעות ממה שאמר הכתוב וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ולא אמר והלכו אליו זקני עירו והואיל ונתברר שהיבם חייב ללכת אל המקום שקבעו שם דוכתא אם כן הענין מסור להם שיקבעו אותו במקום שירצו חוץ מבית היבמה עצמה שאין להם לעשות זה ולא להכריח אותו שילך אצלה שאינו חייב בה מן הדין ומ"ש בגובה של עיר אינו חייב בהכרח אבל אורחא דמילתא קאמר שלעולם שער ב"ד בגובה שבעיר שנאמר ועלתה והעלי' לא תהי' אלא למקום גבוה עכ"ל הרי מפורש יוצא שאין היבם צריך לילך לארץ אחרת וכדברי קרבן עדה ודוק

סוף דבר מצאתי לאדמ"ו אמרי א"ש ז"ל בספרו שו"ת על א"ע סי' צ"ה שכתב וז"ל ומעיקר הדין היבמה הולכת אחר היבם אבל מרצונם יוכלו לחלוץ בכל מקום עכ"ל לא ביאר מנ"ל הא רק מקום הניחו להגאון מהר"ש לנד"א ז"ל ומדברי הר"י מיגאש יש ללמוד הלכות רבות לכן העתקתי דבריו סימן נ

שאלה זה רבות בשנים נמצא בשוק תינוק אחד וכאשר הגביהו מהארץ נגלה שמילדי העברים הוא שהי' נימול כהוגן ובני ישראל רחמנים שלמו שכר מינקת ונתגדל הולד ונשא אשה וחי עמה איזה שנים ומת בלי זרע ואלמנה שלו חפצה להנשא לאיש אחר אי צריך לחוש פן יש לאביו בן אחר וא"כ זקוקה האלמנה לחליצה והלא לא נודע כלל מי אביו לידע אם נשאר ממנו בן ותצטרך האלמנה להיות עגונה כל ימיה ח"ו ויש לחוש על קלקול א"כ יש לחקור להתירה לנשואין בהיתר

תשובה יש לחקור היתר דלמא הולד מן פנוי' שנתעברה מן ערבאי ומרוב בושה השליכה הולד אחרי שנימול דהולד הולך אחר האם א"כ לא משכחת לו אח זוקק ליבום אפי' אם התגייר האב אח"כ עיין בא"ע סי' קנ"ב סעיף ב' יעו"ש ואת"ל שנתעברה מישראל שמא אין לו בן זכר עוד כי שמא לא נשא אשה כלל רק הי' פרוץ בזנות ואת"ל שנשא אשה שמא לא הולידה לו בנים ואת"ל שילדה לו דלמא רק נקיבות ואת"ל שילדה לו זכרים שמא מתו קודם שמת בן הפנויה הוא בעל של האלמנה הנצבת לפנינו והגם דאמרי' בכל הש"ס דאוקמי על חזקת חי ושמא מת לא חיישי' היינו אם דנין על אדם ידוע שידענו שהי' חי אז אוקמי' אותו אדם על חזקת חי אבל אם יש ספק אם הי' אדם שאינו ידוע חי בעולם בודאי אמרי' אם נחפוץ לחוש שנולד חיישי' ג"כ שמא מת דהלא רבים שימותו בנעוריהם כחז"ל בעכ"ח אתה נולד ובעכ"ח אתה מת וא"כ ספק שמא מת מוציא מספק שמא נולד וא"כ מכח ספיקות רבות הנ"ל האשה של בן האסופי מותרת להנשא ודו"ק

ועלה בדעתי להביא ראי' לדבר חדש שחדשתי בעזה"י דלא שייך לומר אוקמי על חזקת חי רק אם דנין על אדם אשר בידוע שהי' נולד ועמד חי אז אמרי' כיון שהי' גוף הזה בחיים חיותו לא חיישי' שמא מת הגם דרבים מתים