מחנה חיים אבן העזר חלק ג שט

בחייו נזדמן בפונדק עם בעל האשה הזאת אשר נעלם מאתנו והבן

אמנם מה שהוסיף מע"כ נ"י לכתוב וז"ל ולאיש אשר יש לו ג"כ שגעון כזה בודאי הרבה יותר מנפילה דיחיד עכ"ל וכן בראש דבריו כתב וז"ל והי' לו בלבול הדעת וגנח גונח מאוד וסימן שהי' לו בלבול הדעת והי' עיתים שוטים אפשר שזה הוא סימן מובהק ביותר כי לא נמצא אחד מאלף עכ"ל יפה דרש כי יש לחקור עליו

הנה לעולם קשה לי למה תנן במתני' פט"ז מיבמות אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו למה תנן בגופו ובכליו ולא תנן אעפ"י שיש סימנים על גופו ועל כליו דהמעיד אומר שיודע סימנים על בעל האשה ועל כליו וצע"ג ואמרתי שרש"י פי' במשנה וז"ל אין מעידים על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולים להכירו שזהו אבל לא ראוהו פרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא את אשתו שמא אין הוא עכ"ל משמע דמשנה קאי על העדים שלא יעידו לאשה שמת בעלה ותנשא לאיש אחר אעפ"י שראו מת והכירו בו סימנים בגופו ובכליו אעפ"כ לא יאמרו עליו שמת ואם הי' שונה אעפ"י שיש עליו וכליו סימנים דאז הי' מקום לומר שלא יעידון עדות סימנים על גופו ועל כליו לפני הב"ד וזה אינו אמת רק שהעדים המכירים בגוף וכלים שהוא פלוני המת לא יעידון עדות סתם לאשה שמת בעלה אבל בהכרת פרצוף וחוטם יוכלו להעיד סתם עדות שמת בעלה א"כ כל המשנה קאי על העדים וק"ל והארכתי בזה במקו"א בעזה"י

אך באמת נ"ל דבר חדש בעזה"י דכל סימנים אשר המה שינוי בגוף זה מכל שאר גופי בני אדם שיש יתרון או חסרון או איזה עקמומית או בליטה וכדומה אשר פעל היכר בגוף האדם הוא מהני עכ"פ בסי' מובהק באחד מאלף לא נמצא כמוהו כי סימן כזה אינו בידו להשתנות ואין דרכו להשתנות דהא בשומא עשוי להשתנות יש פלוגתא בגמ' אי הוה סימן אבל אם יתן סימנים על גופו למשל שהי' דרכו שימלא שחוק פיו בהוללות וסכלות או הי' תהלוכו מלא שגעון ברצוא ושוב או הי' משתולל בשוק וברחובות וכדומה אשר האדם בר שכל יוכל לעשות כן ברוב חכמתו כאשר עשה דוד המלך כחכז"ל לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך וכן יש לכל אלה רפואה בבתי משוגעים אשר יסרוהו ויענוהו ויעשו גם רפואות עד שיהי' כדרך כל אדם סימנים שיש לעשות בערמה וכל אשר יוכל להתרפאות סימנים כאלו לא נחשבו לסימנים כלל ולכן תנן במשנה אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו להשמיע שסימנים על גופו ועל כליו אשר אפשר להשתנות לא נחשבו בכלל סימנים כלל דדלמא נשתנו השגיונות והסכלות וא"כ לא די ששיגעון לא נחשב לסימן מובהק אלא לא נחשב לסימן כלל דדלמא שבעל הפאס אשר ממנו שאל הפאס הי' ניכר טבעו בשגיונות וסכלות והוללות התחדש והרגיל עצמו השואל לעשות שגיונות וסכלות והוללות כמשאיל לא נחשב סימנים בגופו כלל ועיין ברמב"ם פי"ג מהל' גירושין הנ' כ"א שכתב אעפ"י שיש סימנין בגופו וכליו ואפי' שומא דסימנים צריכים להיות בגופו כמו שומא דאל"כ לא נחשב לסימנים כלל וכן משמע מש"ע א"ע סי' י"ז סעיף כ"ד במחבר ורמ"א שסימנים המה דווקא דבר ניכר ונראה שינוי באיברי אדם ולא קחשב שום סימנים אחרים אשר יהי' סימנים עליו והגם דבש"ע כתב מצאו מת או הרוג א"כ ע"כ צריך להיות הסימנים בגופו אבל הא גופא קשה למה לא השמיע אחד מן ראשונים הדין אם יכולים להעיד על האדם שמת או נהרג בפניהם שמעידין על סימנים במידות ותהלוכות אשר יהי' סימן מובהק או סי' אמצעי על איש המת אלא ע"כ דאין זה בכלל סימנים ודוק

ומה שחפץ לצרף לסימן שהי' גנוחו גנח הרבה חולה החזה מה שהערותי אין זה סימן ובפרט שגנוח על החזה שכיח הרבה ויוכל להתרפאות בכמה רפואות וגם יוכל להעשות בערמה להיות דומה לבעל הפאס אין זה סימן כלל

וראיתי שכתב מעלת כבודו נ"י וז"ל הרב ר' משה אלי' כתב לו אגרת ונתן בידה וכתב בו שאשה הינדל המביאה מכתבו היא אשת שלמה שטראסמאן וזה ערך ט' שנים אשר עזב אותה והי' נע ונד תמיד כי לא הי' לו דעת צלולה והי' עתים חלים ועתים שוטה וחתם שמו משה אלי' ברילל מורה הוראה בק"ק ווארין עכ"ל הא בורכא אם הי' עתים שוטה יש נחוש על אבידה שהשליך הפאס שלו כי היא אבידה מדעת ולא מהני כי פאס הוה כלי דלא מושלי אינשי כיון דהוא עתים שוטה א"כ חיישי' על אבידה מדעת כמו שהתעורר ע"ז הנב"י ח"ר א"ע סי' נ"א בד"ה וכבר יע"ש ואולי כי מה שכתב המורה עתים חלים ועתים שוטה הוא פי' על מה שכתב מקודם לא הי' לו דעת צלולה ע"ז מפרש שלא הי' תמיד כן אלא לפעמים לא הי' לו דעת צלולה אבל מעולם נא הי' שוטה שמאבד מה שנותנים לו וידרוש מעכנ"י מפי הרב המורה ההוא כי ירא אני מאד שאני מכיר בהרב הנ"ל שהוא ש"ב נ"י שהוא רגיל נדייק במכתבו ואולי הי' בעל האשה הנעלם עתים שוטה ממש ואז נפל היתר זה לגמרי כמובן

אמנם אם נא הי' בעל האשה הנצבת לפניו עתים שוטה רק שאחז בסכלות כאשר אמרה האשה אשר העתק מעלתו שאמרה לפניו וז"ל ושנא הי' לו דעת צלולה ונראה בו תמיד מעשה שטות עכ"ל ולא אמרה שהי' עתים שוטה א"כ נראה ני היתר ברור להתיר האשה מכבלי עגון בעזה"י

הנוב"י ח"ר סי' נ"א בד"ה והנה כתב וז"ל אפי' למיעוט הפוסקים דאפי' בכלים דלא מושלי אינשי ג"כ חיישינן והוא תשובת הב"י (בב"ש] ס"ק ס"ט מ"מ כל זה בנמצא מת ואין לנו שום ידיעה רק ע"י בגדיו או טבעת וארנקי אבל אדם שהוא חי לפנינו ואומר מי הוא וגם יש לו כתבים מי הוא וניחוש לזיופא למשקר ולגניבה זה לא שמענו מעולם עכ"ל וא"כ כיון שזה האורח שמת בא למלון האורחים ובעל הבית מלון האורחים השיב למעלתו נ"י כפי הנזכר במכתבו וז"ל כשבא בעש"ק מסר לו כתב פאס שלו שהי' נכתב בו מקום דירתו ותואר פניו בכל סימניו מהכ"ת שניחש שגנבו או שמצאו או ששאלו והגם בנב"י איירי שאמר בפיו ג"כ מי הוא כי כתב וז"ל שהוא לפניו ואומר מי הוא עכ"ל וכאן אפשר דלא אמר בפיו מי הוא רק מסר מעצמו הפאס לבעל מלון אורחים כמנהג שאורחים צריכים למסור פאס שלהם לבעל המלון וא"כ נפל הראי' שהביא שם הנב"י מיבמות דף קכ"ב דהא על נידן שלו שאמר מי הוא שפיר כתב הנב"י אם כותבים גט אעפ"י שאין מכירים רק על דיבור לבד ק"ו כאן שהי' אומר מי הוא וגם שטרו בידו ומבואר מי הוא יעו"ש אבל אפשר אם לא דיבר מי הוא רק נתן שטרו היינו הפאס לא הי' מתיר הנב"י הגם שמסרו כשהוא חי וצע"ג

(נלע"ד לחדש דבר בעזה"י דהי' קשה לי למה חיישינן לשאלה אם הלך איש בבגדיו ואח"כ מצאנו איש נטבע או נהרג או מת על פני השדה ולא ידענו בהאיש סימנים או ט"ע מי הוא לא נחליט מן הבגדים מי הוא המת דחיישינן לשאלה שהשאיל הבגדים לאיש אחר והוא המת נימא כאן נמצא כאן הי' על גוף זה וע"כ הוא בעל האשה הנעלם