מחנה חיים אבן העזר חלק ג רפא

מפורש יוצא דלא דמי מום שבגוף אשר טבע האדם ממאס בו ובין אם רובץ על הגוף איסור לאו דסברי האלמנה וממזרת דיערב לו המקח אעפ"י שיש בו איסור בכל בעילה ובעילה כמובן וק"ו דלא נוכל לומר אנן סהדי דאם הי' יודע שתזנה אשתו תחתיו ותהי' אסורה לחזור אליו אדעתא דהכי לא קודש אותה אולי מרוב אהבתו קיבל עליו להיות עמה אפילו באיסור ודוק

אמנם עדיין הדבר מרופרף בידי דדברי הר"ן צריכין תבלין הלא הוה חזקה מכח רובא דאם אנו דנין על אדם אי ניחא ליה לעבור עבירה דאורייתא אוקי הגברא על חזקת כשרות וחזקת צדקות וא"כ נימא בודאי איסורא לא ניחא ליה לקנות ואיך תאמר הממזרת או האלמנה אפשר שיערב עליו המקח אף על פי שיש איסור בדבר הלא בוודאי הוה המקדש מרוב ישראל הכשירים ודוק

וחשבתי בעזה"י להמתיק דברי הר"ן דהלא בתורה לא נזכר שצריך אדם כפרה על שוגג עבירה רק בשוגג חיוב מיתות ב"ד או חיוב כרת אז אמרה התורה על שוגג חיוב חטאת והטעם שחייב חטאת בשוגג מיתה וכרת הסביר הרמב"ם בפ"ה מהל' שגגות הל' ו' וז"ל הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה הדם בשעת התשמיש הרי אלו פטורים מקרבן חטאת מפני שזה כאונס הוא ולא שוגג שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה יפה ודקדוק בשאלות לא הי' בא לידו שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ עשה צריך כפרה אבל זה מה הי' לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס עכ"ל הרי מפורש יוצא שצריך קרבן בשוגג כרת ומיתות ב"ד על שלא בדק ודקדוק יפה אשר הי' בידו לברר שאלו בדק יפה ודקדק בשאלות לא הי' בא לידי איסור וא"כ התרשלות שלא דרש וחקר נחשב לו לעון וצריך כפרה קרבן חטאת

ואם כן באיסור ל"ת דלא אמרה התורה קרבן על השוגג נראה הגם שהתרשל בזה שלא דקדק ולא דרש לחקור לברר הדבר לא ימצא לו עון דהא הי' שוגג דעכ"פ לא ידע מן האיסור וזה שרומז הר"ן הממזרת והאלמנה לא הי' עליהן מוטל עליהן לגלות דסברו אפשר שיערב עליו המקח אעפ"י שיש איסור בדבר דהלא הבעל הוא שוגג ולא ימצא לו עון וחטא בדבר ועיין ר"ן סנהדרין דף פ"ד ודוק) שלא נודע לו א"כ יערב לו הנאת בעילה אם לא נודע מאיסור אבל בנדרים ומומין שאין אדם מתפייס הי' עליה רמי' להודיע לו אבל באיסור אלמנה לכהן גדול או ממזרת אין עליה מוטל להודיע דאם הוא ירא וחרד על דבר ד' הי' הוא צריך לדרוש ולחקור שלא יבוא לידי שוגג איסור לאו וכיון דלא דרש ולא חקר ולא שאל את פיה ולא מפי אחרים א"כ הי' לפניה מקום לטעות שגם היא אינה צריכה לעשות דבר והבן בעזה"י

ולפי"ז אפשר אם שאל את פיה ושכנותיה אם היא כשירה או אמרו שהיא אלמנה והטעו אותו בודאי אין לה כתובה דדווקא בלא הכיר בה יש לה כתובה דיש מקום לומר דסברו דיערב לו מקחו דהא ראי' שלא חקר ולא דרש אבל בדרש וחקר והטעה אותו בודאי אין לה כתובה ומסתברא דבכה"ג אנן סהדי אדעתא דהכי לא קידש וא"כ גם בנידן דידן יש מקום לומר דאנן סהדי דלא קידש אם תזנה אשתו עם ערל לעיני כל רואי שמש ואם כן בטלו קדושיו לגמרי והבן

והגם שמצינו בגמ' אפי' לא הכיר בחייבי לאוין דמהני קידושין ופליגו רק בכתובה עיין כתובות דף ק"א היינו דבזמן הגמ' יוכל ליקח כמה נשים על אשתו זאת ואם לא תרחק נדוד יוכל לזרוק לה גט בע"כ וא"כ למה יעשה למפרע בעילותיו בעילת זנות אבל בזמן הזה דאיכא חדר"ג שלא לישא שני שנים ולא לגרש בע"כ א"כ לא נשאר לפניו רק לישב בדד וגלמד א"כ בודאי דעת כל מקדש אם יארע כזה ח"ו אדעתא דהכי לא מקדש וגומר ונותן טבעת קידושין לשם מתנה ודוק

וחפשתי ומצאתי להנב"י מהד"ת א"ע סי' נ' במעשה שהי' שגרושה הטעתה לכהן לאמור שהיא אלמנה ואחר הנשואין נודע לבעלה הכהן שהיא גרושה וברח ומת בעלה הכהן הנ"ל ולו אח זקן לא נודע מקומו וחקר השואל שאין לך מום גדול מגרושה לכהן ויהי' קדושי ספק עכ"פ והשיב הנוב"י שטעה בדמיונו והביא דברי הר"ן הנ"ל דבמומין אין אדם מתפייס וכתב בשם הר"ן וז"ל אבל ח"ל היתה סבורה שיערב עליו המקח אפי' באיסור ויתפייס ולכן סמכה ע"ז שלא להודיע יעו"ש בהר"ן הרי אין לדמות איסור למומין עכ"ל הנב"י שם

ואני אומר בנשיקת כפי רגלי תורתו דהר"ן לא כתב שיערב עליו המקח אפי' באיסור ויתפייס כאשר כתב הנב"י בשמו דהר"ן לא הזכיר ויתפייס כי איך אפשר לומר שחשבה שיתפייס על איסור הלא יש למקדש חזקת כשרות וחזקת צדקות איך יתפייס לעבור פי ד' ואטו אם הוא יתפייס מה יהי' הב"ד של ישראל עושים הכי המה יתפייסו וישתקו הלא כתיב וקדשתו וילפי' ביבמות דף פ"ח דפנו יעו"ש ברש"י וברמב"ם וגם לא הוזכר בר"ן שיערב לו מקחו אפי' באיסור הר"ן כתב רק וז"ל אעפ"י שיש איסור בדבר עכ"ל כוונת הר"ן היא חשבה כיון שלא נודע לו שהיא אלמנה או ממזרת הגם שיש סרך איסור בדבר שבועל בשוגג חייבי לאוין חשבה היא שיערב לו בעילותיה כיון שלא ידע ולא ימצא לו עון על שוגג לאו א"כ לאו עליה רמי' להודיעהו כיון שהוא לא חש לחקור ולשאול אם היא מותרת לו רק אץ ברגלים ויש תריס שלא לקנסה בכתובתה אבל בנידן הנב"י שהיא הטעתה לאמור על עצמה שהיא אלמנה ומותרת לו וסמך על אמרי פיה כדת ודין מהכ"ת לומר שלא הוה זה כאלו יש מום בגופה הלא במום יש עכ"פ בידו למחול ולהתפייס במומה ועל אשה גרושה אי אפשר למחול א"כ אין לך מום גדול מזה והבן

והא ראי' מדין מבואר בש"ע יו"ד סי' קי"ט בש"ך ס"ק כ"ז שמביא בשם הסמ"ע שלכך צריך להחזיר הדמים אם מכר לו בשר טריפה תחת כשר יען הגם שאכל לא נחשב לו הנאה שישראל מצער אם אכל איסור דאורייתא אפי' בשוגג יעו"ש דכיון דביקש בשר כשר והוא נתן במזיד בשר אסור אפי' נהנה צריך להחזיר לו המעות וא"כ איך תחשב שיתפייס הבעל באיסור לאו אלא ע"כ יען שלא שאל אותה אם היא אינה גרושה או ממזרת אין מוטל עליה להודיע כיון שלא חקר ודרש ולא שאל פיה אבל אם הטעתה במזיד על שידעה שהוא כהן אמרה לו שהיא אלמנה אז בודאי נשאר הוא על חזקתו שלא יערב לו ואותו הנאת בעילה צער הוא לו ואדעתא דהכי לא קידש ודוק

ואוסף בזה דבוודאי יש אנן סהדי דשם בבשר אי אפשר לתקן דאכל בשר אסור אמרי' דהנאת אכילה לא נחשב להנאה וא"כ ק"ו בחייבי לאוין דפסק הרמב"ם בפט"ו מא"ב שכל חייבי לאוין אינו לוקה אלא בבעילה אחר קידושין א"כ נימא אנן סהדי אדעתא דהכי לא קידש א"כ ממילא לא עבר הלאו בבעילה ודוק.