מחנה חיים אבן העזר חלק ב פג

מודה שזנתה רק שכב בין בתרי רגליה ולא נגע במקור נאמנת במגו ועיין תו' ע"ז במלחמה ודוק) אבל אם מכחשת העדים אמרי' יען שהיא יודעת בעצמה שלא העיר בה מכחשת לגמרי ואינה עדות להעדים שראו בצורה זאת והיא מותרת לבעלה דהיא טוענת ברי לי שלא נאסרת לבעלה

ועלה בדעתי שיש לסמוך על חזקה שלא תרצה להיות באיסור טומאה כל ימיה כמ"ש הרא"ש סוף נדרים שנאמנת לומר נתגרשתי יען שאם משקרת תהי' באיסור א"א כל ימיה וה"ה אם נטמאת ואומרת לא נטמאתי תהי' באיסור כל ימיה עם בעלה והגם שכאן רק איסור הוא הא אמרי' בנודרת גיטין דף ל"ה שאפי' באיסור לאו כל ימיה היא נזהרת וא"כ יש חזקה שלא תבקשת להיות באיסור טומאה כל ימי' ומצרפין ברי שלה שאמרה לא נבעלתי דהוי כאילו אמרה רק לא נטמאתי עם חזקה ונאמנת על עצמה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה כמו שביאר הרמב"ן שנאמנת שטהרה מנדתה שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה ע"ש וה"ה כאן מתוך שנאמנת ע"ע נאמנת על בעלה (ועיין כתובות דף כ"ב באומרת ברי לי ועיין ברשב"א המובא בפ"י שם) ומש"ה במכחשת לעדים אינה נאסרת לבעלה אא"כ ראו כמכחול דהא ע"כ בהוא מכחשת מיירי דאם היא מודית דנטמאת וגם עדים שראו דרך מנאפים בוודאי אסורה אפי' למשנה אחרונה דהא עדים יש עכ"פ ראי' לדבריה ודוק

אך חזרני בי דיש להשיב דהרא"ש בנדרים חידש סברא הנ"ל שלא ניחוש באומרת נתגרשתי שמא עיניה נתנה באחר והשיב דאמרי' שיש לה חזקת כשרות שלא תבקש להיות באיסור כל ימיה דשם לא אתרע חזקת כשרות שלה רק נחשוד אותה שבשקר מוציאה עצמה מבעלה ואמרי' דלא תהי' מבקשה להיות באיסור א"א כל ימיה ומחליטים בהיפוך שבוודאי נתגרשה אבל באומרת טמאה אני לך ומבקשת גט לא תעשה איסור אח"כ אבל בנידן עדים שמעידים חזקת צורה של זנות כפי הגדת עדים שראו צורה כזאת המה מעידים על זנות שלה א"כ שנחשדה שעשתה עבירה חמורה איסור מיתה איך נימא שהוא תחוש על לאו דטומאה שהיא רק איסור לאו הגם שתהי' עוברת כל ימיה בלאו דטומאה דחשוד על החמור חשוד על הקל שלאוין הרבה דומין לאיסור חמור פ"א כחקירת הר"ן בסוגי' דמאכילין הקל קל תחילה חוקר זה דעבירת לאוין הרבה בפ"א הוי איסור חמור ואשה אשר זנתה ברצון לא תחוש על עצמה לעבור על לאו דטומאה בכל יום ודוק

וכ"ז אם אנו דנין לאוסרה על בעלה ולא דנין על מיתה כלל אבל אם יש לדון על מיתה אז ליכא למסמך שלא תעשה איסור כל ימיה דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו טרם שתמות בב"ד תבקש להיות אפי' באיסור ולא שייך דעל עצמה מהני ברי שלה דהא העדים מעידין עליה על גופה שהיא חייבת עונש מיתה כסברת הרמב"ן שהביא הטור ח"מ סי' ל"ח דעדים השניים נאמנים יותר מן הראשונים דהא על גופם הם מעידים כמו אם אומרים עליהם שהם גזלנים ע"ש כי מתוק מאוד וה"נ הלא העדים מעידים שהיא בת מות ואיך תהי' היא נאמנת לומר שאינה בת עונשין וא"כ אזלינן בתר רוב ששוכבים כדרך המנאפים בוודאי העיר בה וחייבת מיתה וממילא גם נאסרת על בעלה וליכא כאן לסמוך על ברי שלה (ועל חזקה שלא תעשה איסור כל ימיה דהא מוכרחת לומר כן שלא תמות) וכל דברי בה"ג רק בזה"ז או בזמן הגמרא ובלא התראה דאין לדון רק אם היא נעשה חתיכה דאיסורא על בעלה בלבד ודוק

ולפ"ז מיושב קו' הגאון מוהר"ש לאנדא בתשו' נב"י אה"ע מהד"ת סי' י"א לדעת בה"ג מאי אמרי' בסנהדרין דף מ"א] עידי נערה מאורסה אין נהרגין דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו הא לשיטת בה"ג נהרגת על דרך מנאפים שראו העדים ולבעל לא נאסרה רק אם ראו כמכחול בשפופרת ע"ש וצע"ג ולפמ"ש דיש גם כאן עון מיתה אז נאסרת לבעלה אם ראו עדים דרך מנאפים דאין כאן חזקה שלא תהא באיסור כל ימיה וגם לא מהני ברי שלה ודוק. סימן יט

שאלה בכפר אחד באו הנוצחים במלחמה בערב ושלח הראש הגבורים להביא לו חמשה נשים מישראל בלילה הן אם הן בתולות או נשואות ואם לא יביאן הראש העדה יצוה לאנשי הצבא לטמאות כולן כאות נפשם כחק המלחמה שיוכל השר לצוות לעשות כאות נפשם עם הנשים ובחר הראש היהודים להביא לו חמשה בתולות שלא יטמאו נשים נשואות והבתולות מסרו דין לשמים עליו כי חרפתן מרובות פן יתעברו ואין להם מקום לכסות חרפת עולם ושאל הראש העדה אם יקרה לו עון בזה אשר עשה וחפץ לפזר ממונו ולתן אותן לאנשים ולפייסן כי את אלקים הוא ירא שמסרו דין לשמים עליו ומבקש דין למטה שלא יבא דין מלמעלה ח"ו

תשובה הדבר צריך התבוננות רב לדעת אם הראש העדה עשה כדת של תורה וגם אם בדיעבד צריך כפרה על המעשה אשר עשה וד' יאר עיני בתורתו שלא אכשל בדבר הלכה וישמור בית ישראל מכל צרה

הנה בפשטיות חטא מאוד דרמב"ם בפ"ה מהל' יסודי תורה הל"ה כתב וז"ל נשים שאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחת מכן ונטמאה אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל עכ"ל והוא ממשנה פ"ח דתרומות א"כ מבואר אפי' אם יטמאו כולן אסור להם למסור אחת מהן ומדלא קתני במתני' אם יחדוהו לאחת מהם מותרין למסור אותה משמע בכל אופן אסור למסור אחת מהן לטמאו' הגם דבאותו הלכה כתב הרמב"ם וז"ל וכן אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לא נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם ואמרו וכו' יעו"ש ולמה לא כתיב בנשים הבדל אם יחדוהו לאחת מותר למסור להם ש"מ דברישא אפי' אם מיחדים אחת אסור למסור להם דלא שייך לומר דבלא"ה היא מחויבת למלכות דמיתה משכחת דהוה מורד במלכות וחייב מיתה מחק המדינה אבל אטו אפי' אם אותה אשה הות מורדת במלכות ונתחייבה מיתה עכ"פ לזנות לא נתחייבה וא"כ אסור למסור אותה לזנות אפי' ביחדוהו להאשה א"כ הך ראש העדה חטא בכפלים חדא דלא נתיחדו הבתולות מן הנשואות ושנית אפי' נתיחדו אסור למסור להם טוב שיתטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל ודוק

אמנם יש לחדש זכות בעד ראש העדה דמתני' איירי תנו לנו אחת מכם דכל הנשים הי' שוות או שהי' כולם נשואות או פנויות א"כ אין הרוב יכולין למסור אחת מהם דמאי חזית למסור להם נפש אחת מהם אבל בנידן הזה דבחר ראש העדה בתולות ולא נשואות יפה עשה דבנשואות