מחנה חיים אבן העזר חלק ב פא

בד"ה למעוטי מעשה חידודים וז"ל ומיהו שלא כדרכה אע"ג דהוא אינה נהנית ממשכבי אשה אתרבאי לחיובא עכ"ל וא"כ מבואר דעל מה שנקרא שכיבה היא חייבת אפי' לית לה הנאה ע"כ התחכמו תו' דלענין מלקות וחטאת שם צריך טעם דתורה אחשבה הנאה למעשה ודוק

ובסנהדרין דף ס"ו אמרו כתנאי ומתו גם שניהם עד שיהי' שניהם שוין דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר ומת האיש השוכב עמה לבדו ואידך ההוא ומתו גם שניהם מאי דרש בי' אמר רבא למעוטי מעשה חידודים ואידך מעשה חידודים לאו כלום הוא כ' רש"י בד"ה למעוטי מעשה חידודים וז"ל מחדד ומקשה אברו בבשרה מבחוץ דהוא נהנה והיא אינה נהנית להכי כתיב גם שניהם שיהי' שניהם שוין נהנין עכ"ל מבואר דמעשה חידודין שהוא מקשה אברו ונהנה מבשרה שהוא נהנה והיא אינה נהנית זה נקרא מעשה חידודים

ולפ"ז נ"ל הגם אם נימא שגם האשה מחוייבת על הלאו שלא תקרבו לגלות ערוה אם תשמש בדרך אברים בחיבוק ונישוק ובתנועות אברים דרך שכיבה אבל אם האיש מחכך באברו בין השפיות שהגוף שלה מונח נייחא דהוית קרקע עולם ולא קעבדא מעשה וגם הנאה לית לה דנימא דמשום הנאה נחשב לה כמעשה או אין בה אפי' לאו דלא תקרבו שזה דוקא במעשה של האיש או אפי' באשה בשאר תנועות הגוף אבל בחיכוך האיש בין השפיות אמרה הנואפת לא פעלתי און שלא עשיתי שום פעולה של און אפי' לאו לא עברה ודוק

וידעתי שיש להשיב דרש"י כ' והוא מקשה בשרו מבחוץ היינו דווקא מבחוץ של אותו מקום ואולי אם מחכך בפנים של השפיות גם היא נהנית אבל השכל גוזר שאינה נהנית והך מבחוץ הוי הפי' חוץ למקור כמו שמצינו בנדה שמטמאת מבפנים ששם אין הפי' מבחוץ השפיות דהלא כאשר יצא חוץ למקור הגם שתתעכב בשפיות הוי מבחוץ לגמרי דשפיות הם סוף היריכים וה"ה כאן מבחוץ היינו חוץ מקום השכיבה זה הרחם כנלע"ד

ועיין ברה"מ בפכ"א מה' א"ב שחידש דרמב"ם סובר דוקא בעריות יש לאו דקריבה אבל בחייבי לאוין מודה דליכא לאו בקריבה וכן מצאתי מפורש ברמב"ם בפי' המשניות פ"ז מסנהדרין בנתינת טעם לשבח דאם הביאה במיתת ב"ד או כרת יש לאו בקריבה אבל אם הביאה בלאו אין על הקריבות של הביאה לאו עיי"ש ובזה משיב במגילת אסתר בס' המצות מצוה שנ"ג על השגת הרמב"ן איך יהי' לאו על הקריבות הא אמרי' העראה זו הכנסת עטרה מכאן ואילך פטור וגם שם ביבמות דף נ"ו הביאו גז"ש על עריות דחייבי לאוין ות"ל משום דלא תקרב איכא לאו והשיב המגילת אסתר דבעריות מכאן ואילך פטור ממיתה אבל לאו איכא ובחייבי לאוין ליכא על קריבות לאו ומביא ראי' מסנהדרין דף ס"ו ומתו גם שניהם למעט מעשה חידודים משמע ממיתה ממעט אבל מלקות איכא עיי"ש ולפמ"ש בתנועות ג"כ מעשה יהי' גם עלה לאו אבל בחיכוך אברו באברה או אפי' בשפיות דהיא קרקע עולם ליכא עלי' לאו כלל ודוק

ומהיוצא עכ"פ לפי הדין חדש של נב"י בסי' כ"ג דמכאן ואילך פטור היינו ממקום צר ואילך היינו בתוך השפיות פטור עיי"ש שביאר בחכמתו באריכות אם כן להרמב"ן שמביא מכאן ראי' דליכא לאו בקריבה מדאמרי' מכאן ואילך פטור פעור לגמרי משמע מוכח דלרמב"ן ליכא לאו אפי' גבי איש ודוק

ומעתה יהי' דין חדש אשת איש שנחלה והרופא צריך למשמש בגופה שהיא קריבה דג"ע עיין בסי' קנ"ז ובסי' קצ"ה ביו"ד פלפול הש"ך שמתיר דוקא אם הרופא אינו מכוון להנאה דבמלאכתו הוא עוסק דרמב"ם לא אוסר רק חיבה ואהבה ועיין בב"ש סי' כ' ולפמ"ש טוב לבחור רופא נכרי ולא רופא ישראל דעיין במלחמות רמב"ן בסנהדרין דף ע"א דמודה לבעה"מ שאין בביאת נכרי בא"א ישראל חיוב מיתה או כרת הגם דרוב פוסקים חולקין על ר"ת דסובר דאינה נאסרת על בעלה אפי' אבל עכ"פ מיתה או כרת ליכא בו וא"כ מסתבר דאין בקירוב אפי' בתשמיש אברים לאו ולא נעשה איסור במישוש הדפק או אם ממשש במקום התורפה אבל ברופא ישראל שיש על הביאה חיוב מיתה גם המישוש בלאו והוא דין חדש מאוד

אך יש לחלק דאין אנו דנין על המעשה הקירוב של איש המקרב רק דנין על גופה אם היא אחת מהעריות אשר משכחת ביאה בה בחיוב מיתה או כרת הגם שמצד הבועל ליכא מיתה או כרת עכ"פ היא אחת מהעריות אשר נאמר בה לא תקרבו לגלות ערוה אבל אם גופה רק בלאו שלא משכחת על ביאה שלה חיוב מיתה או כרת אז לא נאמר עליה הלאו של לא תקרבו וא"כ באשת איש ישראל הגם שאמת אם נבעלת מגוי ליכא עליה מיתה או כרת עכ"פ היא אחת מעריות שנאמר בה לא תקרבו וכן משמע מלשון הה"מ פ' כ"א מה' א"ב אבל לפי המשמע בפי' המשניות בסנהדרין שכ' וז"ל הבא על אשה שאין לה בעל הוא חייב מלקות אבל תשמיש הפנוי' דרך אברים ושאר מה שאמרנו שמחייבים עליו מלקות בערוה אין בו חיוב מלקות בפנוי' לפי שהביאה עצמה במלקות עכ"ל משמע מדבריו דאנו דנין על הביאה אם תהי' נעשית יהי' לאו אז אין הקריבה בלאו ודוק

רק לפ"ז פלא למה מפרש דוקא לאו הפנוי' הול"ל כל חייבי לאוין אין הקריבה בהם בלאו כמ"ש הה"מ ומגילת אסתר ומדנקט הרמב"ם בפנוי' משמע בפנוי' בלבד סובר הרמב"ם ליכא לאו על הקריבות דשם הטעם רק משום דמלאה הארץ זמה עיין יבמות דף ל"ז ראב"י אומר ועיין ברמב"ם בס' המצות שורש חמישי וברמב"ן ובמגילת אסתר וברמב"ן עה"ת פסוק לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה שם סובר הרמב"ם דליכא לאו על הקריבות דגם הביאה בלאו רק משום הריון אשר יהי' למכשול אבל בשפיות ליכא מקום להזריע אבל בשאר חייבי לאוין דגוף הביאה הוי איסור לא משום בניו אשר יולדו להם אז גם הקריבה אסורה ודלא כאשר הבינו המגילת אסתר והרה"מ ודוק

והוסיף הגאון להפליא א"כ גם לרבנן רחוק דיהרג נואף ונואפת אם צריכים העדים לדעת שהגיע בברית בין הבתרים אשר אסור לשום ישראל להסתכל אפי' בבהמה מכ"ש שהעדים יסתכלו כ"כ עכ"ד

ולע"ד לק"מ בוודאי מבואר ברמב"ם פ' כ"א ובש"ע סי' כ"ג שאסור להם להסתכל בשעה שנזקקים דמעורר מחשבות תאוה ולמה לאדם לעורר תאות יצה"ר אבל אם צריכים העדים להסתכל מעט כדי לנקום נקם כדת של תורה ליכא בזה איסור דהא דומה למה שאמרי בגמ' שמותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת דמלאכתם הם עושים ולא יבואו להרהר וה"ה כאן בעדים אשר מתרים בו שלא יבעול דהוא עון מיתה והעיז הרשע או הרשעה לאמור