מחנה חיים אבן העזר חלק ב פ

דחריפא סכינא ישמע חכם ויוסיף לקח ע"י שהערתי בה וישמע הדברים דכן דרכה של תורה ע"י פתח מעט שנפתח במעט עיון ע"י איש תבונה נתעלה ציצין ופרחים ועוד דבר אתי ביישוב דברי בה"ג אלה אלא שאין הגליון מספיק עוד להאריך וד' שנותיו יאריך בטוב ובנעימים ועוד יוגבה קרנו הגבה למעלה להפיץ מעינותיו חוצה כנפשו וכנפש החפץ בטובו החותם בכל חותמי ברכות באהבה. אהרן זינגער מס"ג. סימן יח

אמר המחבר מרוב טרדות לא זכיתי להשיב אז להגאון הגדול ז"ל על מכתבו טרם שעלה למרום כי הי' מלחמת מצוה להציל באחת מקהלות ישראל וידעתי גם ידעתי שאחז"ל אין משיבין את הארי לאחר מיתה בכ"ז אכתוב את העולה על רעיוני להצדיק את דברי ממה שהשיג הגאון במכתבו והרואה יבחר כאות נפשו

(א) טרם שאבוא להסיר השגות הגאון הנ"ל אקדים שחלילה לי לומר ששם ניאוף בא להורות על הגעת אבר בין השפיות בלבד ואין ביאה ממש בכלל שם ניאוף דאיך יפורש גמ' במכות דף ז' דאמרו ורבנן היכן דיינו כשמואל דאמר שמואל במנאפים כדרך המנאפים א"כ אם הב"ד דן להמית הבועלי עריות יקראו אותם מנאפים ע"כ שגם העושה העראה נקרא נואף ביחיד ואם רבים עוברים ועושים העראה נקראים מנאפים והי' לשמואל לומר בועלי עריות עד שיראו כדרך המנאפים לדעת שע"י חזקת צורה זאת של מנאפים הם נחשבו בועלי עריות ומדקראו להם למחוייבי מיתות מנאפים ע"כ שגם העושים העראה נקראו מנאפים אני אמרתי שאותן אנשים רעים וחטאים בועלי עריות ראשית מחשבתם רק לעשות דרך ניאוף היינו להגיע בשרביט אברם רק בשפיות לחמם בשרם ולהנות בהנאה מועטת יען שהוא איסור קל ולא מבקשים לעבור פי ד' בניאוף ממש שהוא עון מיתה ואח"כ יצרם תקפם ולא יוכלו לעמוד ומנאפים ממש היינו גמר ביאה או העראה ואמר שמואל כי אותן מנאפים אשר אנו דנין אותם ומחליטים שעשו ניאוף אשר התורה חייב עליו מיתה חמורה לא צריכים העדים לראות הניאוף ממש היינו כמכחול בשפופרת היינו העראה ממש אלא אם ראו רק דרך מנאפים היינו שנח אבר האיש כנגד פי הרחם היינו בשפיות כי זה דרכם כסל למו באמור לו היצה"ר עשה כך ויכלת עמוד ולא מות תמות ואם העדים ראו רק דרך המנאפים ידענו שחזקת צורה הזאת לא נשארת בתוארה אלא נעשה ניאוף ממש וזה רבנן דיינו במנאפים אשר דן אותם למנאפים משראו העדים רק דרך מנאפים כי בעצת חטאין ודרך הרעה נעשו מנאפים ודוק

אבל פשיטא דהבועל אשה אפי' בעילה ממש נקרא נואף דהא התורה אמרה לא תנאף בעשרת הדברות והוא עון מיתה ואמרה התורה עוד "מות יומת הנואף והנואפת" שמי שגמר הביאה או העראה נקרא נואף והנבעלת נואפת ושלמה המלך בחכמתו רמז ואמר "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה את פיה ואמרה לא פעלתי און" גם שלמה בחכמתו מעיד שהוא אשה מנאפת כשם שאי אפשר לאש בנעורת ואינו דולק כך אם האיש מנשק באברו בפי המקור שרובץ בין השפיות בוודאי נבעלת וזה אכלה שהתשמיש במקור נקרא אכילה אבל מחתה את פיה שהיא אומרת שצריכה רק למחה שפתי רחם ואומרת לא פעלתי און אבל באמת שלמה בחכמתו מחליט שהיא אשה מנאפת ודוק

ומה שאמר הגאון הנ"ל לסייע לדברי דבאזהרה כתיב "אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע" משמע במקום שהוא לזריעה שהוא בהכנסה כמכחול בשפופרת אבל בעונש כתיב "מות יומת הנואף והנואפת" יען שמחזקת צורה הנקרא נאיפה אנו יכולין לדון מיתת ב"ד דפח"ח רק שנתקשה חדא איך כתיב בי' הדברות לא תנאף והוא איירי בעון מיתה עוד הקשה א"כ פלוגתא יהי' בהבנת תיבת ניאוף אי הוי הפי' כמכחול בשפופרת או במקום השפיות בלבד

ולפמ"ש מעולם לא פליגי בתיבת ניאוף שהוא מעשה העראה כמכחול בשפופר' רק פליגי אי צריכין העדי' לראו' אף הניאוף או רק דרך המנאפים הגם שגוף הניאוף לא ראו כי משראו דרך המנאפים אז יש חזקה חזקת צורה זו אינו פורש עד שעושה ניאוף ממש היינו העראה עכ"פ ודוק

ואם אמנם שבישוב הפסוקים דיבר דבר חכמה דאזהרה הוי ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע אבל מרמב"ם ספר המצות מצוה שמ"ז מבואר דאזהרה של עונש מות יומת הנואף והנואפת הוא הפסוק לא תנאף והביא ע"ז מכילתא שכ' שם וז"ל הזהירנו מגלות ערות אשת איש והוא אומרו יתעלה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע וכו' וכ' וז"ל וכבר נכפלה האזהרה בזה והוא אומרו לא תנאף רוצה בו שלא לגלות ערות אשת איש ולשון המכילתא לא תנאף למה נאמר לפי שהוא אומר מות יומת הנואף והנואפת עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תנאף אחד האיש וא' האשה ולא כמו ואל אשת עמיתך כי היא אזהרה שאינה כוללת נואף ונואפת אבל היא אזהרה לנואף בלבד וכן בשאר עריות אי אפשר להם מבלתי שיוציאו לאשה ג"כ מאמרו לא תקרבו לגלות ערוה הרי כאן שנים להזהיר האיש ע"י האשה והאשה ע"י האיש עכ"ל הרי מבואר דאזהרה של מות יומת הנואף והנואפת הוא הפסוק לא תנאף ודוק

ומה שהשיב על פירושי בפסוק במשלי והקשה הגאון איך אמרה לא פעלתי און הא עברה על לאו לא תקרבו דגילוי עריות והוא לאו ועבירת לאו הוי בכלל און וצע"ג

ונלע"ד לחדש דבר דאפי' אם הדין כרמב"ם דקריבה בעריות הוי לאו דאורייתא ודלא כרמב"ן שחולק עליו כ"ז דווקא באיש אם נהנה בחיכוך אברו בין השפיות האשה היא אינה חייבת ע"ז כלל אפי' לאו ליכא גבה ואבאר הדבר בעזה"י הנה בב"ק דף ל"ב ע"א בעי רבה המזיק אשתו בתשמיש המטה אם חייב מי נימא ברשות קעביד או נימא איבעיא לי' לעיונא ורצה הגמ' לפשוט ממתני' זה בא בחביתו וזה בא בקורתו פטור שלזה רשות להלוך ולזה רשות להלוך ורבא הקשה קו' מיער שהוי כמי שנכנס לרשות חבירו אלא הטעם במתני' דתרווייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה והיא לא והכתיב ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ומשני הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה קעביד ובתו' ד"ה איהו כ' וז"ל ומיהו לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבה הנאה למעשה עכ"ל ולכאורה ק' למה שבק תו' לבאר שגם במיתה וכרת מחשב הקב"ה הנאה למעשה ונקטו רק מלקות וחטאת וצע"ג

אמנם רמזו דבר גדול דהא מרבי' ממשכבי אשה ביאה שלא כדרכה ושם האשה לא נהנית כלל כחז"ל ויענה שלא כדרכה וכן מבואר ברש"י סנהדרין דף ס"ו ע"ב