מחנה חיים אבן העזר חלק ב עט

גבי חיוב שב"ד דנין עפ"י עדים אף שלא קרבו כ"כ לראות כמכחול בשפופרת אפ"ה בכח חזקה דנין את הנואף והנואפת למות אלא דקשי' אם נאמר כן בעיקר הלשון על מה חל שם ניאוף לא שייך לומר פלוגתא שיפלגו בזה תנאים וכיון דר"ע ור"ט דאמרו דלדידהו לא הי' הנואף נהרג משום חזקה זו ג"כ דאינהו לא ס"ל דשם נואף הונח ע"ז וע"כ ניאוף לדידהו אם הוי כמכחול בשפופרת וודאי מקור הגיעה וכיון שכן אפושי פלוגתא לא מפשינן מנ"ל לומר דפליגי רבנן עלייהו גם בלשון התורה מה שאין ההכרח לוחץ אותנו

ועוד דתקשה עליו לשון התורה שנאמר בי' הדברות באזהרה לא תנאף ועיין רש"י בתורה דבחייבי מיתת ב"ד איירי שם ואם כפירוש רום מעלתו נ"י לא תנאף שהונח על ניאוף אם גם דנימא כשיטת הרמב"ם דקריבה דגילוי עריות נמי בכלל אזהרה דלא תקרבו לגלות ערוה מ"מ לאו בעלמא נינהו ואינה במיתה וא"כ היאך אפקא רחמנא באזהרה לא תנאף שהוא לאו דניתן למיתת ב"ד בלשון ניאוף ומה שהוא לפי כוונת פר"מ נ"י שבא עד שפתי הרחם ועד המקור לא בא ומה גם לשי' הרמב"ן שחולק על הרמב"ם דקריבה דגילוי עריות רק מדרבנן נאסרה מכ"ש שתקשה ודוק

וגם מה שמפרש ר"מ נ"י דברי חכמת שלמה תקשה לפ"ז איך קאמר המנאפת לא פעלתי און לשי' הרמב"ם הנ"ל עכ"פ עברה על לאו דקריבה דגילוי עריות וגם לאו שהוא בכלל מלקות הוא נמי בכלל לישנא דאון עיי"ש גם מה שמפרש פר"מ נ"י לשון רבינו יהונתן המובא בנ"ב סי' י"א דלשון העמדת כריסה כוונתו על בתרי שפיות אלא דגם שפתים אלה ומקום התורפה שם כרס עלה לא נייח לי לומר כן נהי דשפיר קאמר פר"מ נ"י והוכיח מלשון רש"י ומדברי מגיד משנה דשם כרס על בתרי שפתי תורפה מ"מ פשטות שם כרס הוא הבטן בכלל ואם כוונת ר"י להקל הו"ל לפרש דמי יפרש בפשטות כפי' פר"מ נ"י שעד היום לא יתפרש כן לפשטות שיסמוך ר"י להקל בזה ולהפך מפשטות לשון הכרס כמו שהבין בעל נב"י וגם פשטות לשון הקרא מסייע לזה שנכתב בפ' העריות בפ' אחרי ובפ' קדושים לשון שכיבה דמשמע בלי שינוי תנועות הבועל בגילוי ערותה ושוכב עמה על בטנה ע"ז נאמר לדון בהו דין בועל ונבעלת ולקולא ולחומרא לחומרא מפרשי' והאיך סומך ר"י בסתימות דבריו שיתפרש כן א"כ הי' כוונתו ואינו מבואר הדברים היטב בבירור הדברים ואף לשון העמדה שנאמר בלישנא דר"י דדחיקא לי' לפר"מ נ"י למפרש דבריו לדעתי השם העמדה היינו כאן לשון עיכוב דשם העמדה ע"ש כך הונח כדמצינו בכמה מקומות

ואם שכל הדברים האלה מילי דפשיטותא נינהו ואין בהם דבר חידוד לא מנעתי מהעלותם לפניו במקום שהדברי' נוגעים להלכה ולמעשה שאף דברי פשטות צריכין להתקבל אם נכונים המה להמדבר מהמדובר בה ע"כ אני סומך על פר"מ נ"י שידעתיו וממכיריו אנכי שגם הפשטות יתקבל ממני אם נכונים יהי' דברי בעיניו ובפרט שהוא נוגע להלכה ולמעשה ולהקל

ובדבר הדקדוק אשר נתקשה פר"מ נ"י דנקט לשון עד שיראו כדרך המנאפים וכן הי' ק' בעיניו לשון הרי"ף אפשר לומר דהנה הי' מקום לטעות כיון דחזי באם קינא לה הבעל ונסתרה אח"כ בעדים נידונית כסוטה אם שהתה עם הבועל כדי שיעור טומאה כידוע עד שנתברר ע"י שתיית מי המאררים שנקי' היא מזה וספק סוטה זו נחשבת כוודאי דמינה ילפי' בכ"מ ספק טומאה ברה"י לוודאי טומאה וע"כ הי' סברא לטעות אם התרו בהו עידי סתירה ולומר להו שאם נתפוס אותם לפני ב"ד נידונין כוודאי וכן היא נידונית לאיסור סוטה כוודאי כנ"ל והבועל והנבעלת קבלו ההתראה עליהם הי' הה"א כאילו הי' עדי ביאה דהא לענין קדושין דבעי' עדים נמי לעיקר המעשה אמרי הן הן עדי יחוד ה"ה עידי ביאה רק דהתם היא ביאה דהתירא והכא היא ביאה דאיסורא אבל הי' הה"א כיון דנתקבל עכ"פ לענין איסורא דבעל כוודאי נחשב נמי לענין מיתת ב"ד כוודאי דוגמת שכ' הרמב"ם בפ' ט"ו מה' סנהדרין אם ע"א אמר חלב חתיכה זו ונהי דידעתי דיש לחלק דהתם כבר נתקבל משא"כ כאן במעשה א' שבא לפני ב"ד לדון בה לא כן מ"מ הי' מקום לטעות כן קמ"ל שמואל במנאפים היינו שאין אנו מחזיקים אותן למנאפים לדון עליהם שתאסר על בעלה אפ"ה לא נדונה למות מיתת ב"ד עד שיראו דהיינו עד ראינו ממש ולא משום ידיעה לחודא דרק לאוסרה על בעלה נידונית כן וכן נמי לענין ממונא נדון באומדנא קרובה אבל לא למות במיתת ב"ד אם לא ראו בה עכ"פ התחלת קירוב בשר עד שע"י חזקת צורה זאת דנין אותה כאילו ראו לכל המעשה שבא עד המקור דלולא כן לא הי' דרכי תורה דרכי נועם שיהי' העדים צריכים לראות במקום התורפה

ואם הי' מקום לומר כן הי' אפשר ליישב דברי הבה"ג התמוהים שנתקשה עליהם רבינו הרא"ש בספ"ב דיבמות דר"ל דאין אשה נאסרת לבעלה עד שבאו עדים שראו אותם כמכחול בשפופרת ותמה עליו בעל הרא"ש ז"ל וכי יהי' איסורא דסוטה גריעה ממיתת ב"ד דנידונין אותה למיתה מכח חזקה כזו ולפמ"ש י"ל דמודה הבה"ג לענין שאר חיובא דעריות דאמרי' מכח חזקת צורה זו שהערה בה אך באשה אשר בעלה שיהי' מחוייב להוציאה מביתו בשביל חזקה זו והאשה נחשבת כקנין ממונא דבעלה משום חיוב ושעבודא דאית לי' לבעל עליה ועונתה לא יגרע וכאשר כ' הר"ן סוף נדרים דמש"ה אינה נאמנת באומרת טמאה אני לך משום שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ולענין זה אפשר לומר דנפקא לי' לבה"ג לחלק כן משום דשינתה התורה לכתוב בלשון אזהרה באשת איש לא תתן שכבתך לזרע וגו' ומיני' נפקי' ביבמות דאיירי' בהערה בה ע"כ ס"ל לבה"ג באשה שיש נמי בה קנין ממון אינה נאסרת עד שראו כמכחול בשפופרת אבל אי כבר ראו אותה העדים מסתתרת עם בועל אחר שקינא לה בעלה דבלא"ה נאסרת מצד קינוי וסתירה אזי באמת נידונית למיתה בשביל חזקת צורה זו שהערה בה וא"כ לפמ"ש בכוונת דברי שמואל במנאפים וכו' דהיינו שאנו היינו מחזיקים אותם כמנאפים ע"י קינוי וסתירה אפ"ה אינה נהרגת עד שראו וכו' ל"ק על בה"ג דאיהו איירי בדליכא עידי קינוי וסתירה והי' ג"כ לחלק לפי זה ולומר דגבי ארוסה מודה בה"ג דאכתי אינו משועבד בעונתה נגד הבעל ומיושב בזה קו' הגאון ר' שמואל לאנדוי ז"ל בהגהותיו בנב"י סי' י"א אלא דידעתי שיש לפלפל ע"ז דא"כ תקשה מגמ' סנהדרין דף מ"א עידי נערה המאורסה דמקשו שם מ"ש נערה המאורסה וכו' דלפמ"ש ק' כמובן וגם הו"ל לגמ' לומר דהו"ל להעיד דנסתרה עמו אם כוונתם להעיד רק לאוסרה ויש לפלפל בזה וכתבו כן דיש מקום להעיר אולי פר"מ נ"י