מחנה חיים אבן העזר חלק ב עו

ואהובי נ"י עד עתה לא אדע שום מבוא לחתור היתר לעגונה זו חוץ אם יבואו עדים שיעידון שהאיש שהפיל עצמו למים הוא הי' בעלה של אשה זו שהכירו אותו בשמו מאריטץ קאהן או שיבואו עכ"פ עדים על סימנים ועל הבגדים או עדים שראו שהניח הנאטיצבוך על הבריקען והכירו אותו במקומו אז יש לחקור בדבר ואנכי לא אוכל לירד לדעת מעל' ולדעת השני ת"ח שהסכימו עמו ישאל אצל גדולי עולם. סימן טז שלום רב וכ"ט לי"נ הרב הגאון המפורסם הרב ר' אהרן זינגער נ"י רב"ד דק"ק מאטטערסדארף יע"א

ולמען לא אראה ריקם אודיע לו כי בקיץ בא לפני מעשה כי נקראתי לב"ד בעבור אשה אשר זנתה תחת בעלה ומצח זונה הי' לה מתחילה לכפור את הכל וכאשר נשנה פעם שנית הודית שכרע ושכב בין רגליה ונוגע באצבע בחריץ אותו מקום ולבסוף לא היתה יכולה לכפור בפני הבועל שנבעלת ממש ביאה גמורה וד' הי' בעוזרינו ונתגרשה מבעלה תל"י וחקרתי אז הדין וד' האיר עיני בכמה דברים ואציע דבר א' לפני הד"ג נ"י ואבקש שישים עיניו לטובה עליו

הרמב"ם פ"א מה' א"ב ה' י"ט כ' וז"ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותן דבוקים זע"ז כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראי' זו ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל וכ' הה"מ וז"ל סוף פ"ק דמכות ורבנן היכי דיינו כשמואל דאמר שמואל במנאפים משיראו כמנאפים עכ"ל ומעודי הי' לשון זה לפלא בעיני להבין מהו הבנת תיבת כמנאפים הכי יש למנאפים דרך אחר בבעילה מאשר יש לכל דרך גבר בעלמא

ונלע"ד לבאר עומק דבריהם בעזה"י והוא דכלל גדול ביאר הגאון נב"י מהד"ת סי' כ"ג דשפתי רחם באין מן היריכים והמה רק בשר הגוף ולא נחשבות למקום ערוה שגם אם איש מכניס כל העטרה בין בתרי בשר אשר הם הדלתים מבחוץ כנגד הערוה אין זה אפי' התחלת בעילה רק אם האצבע כבר עבר השפיות להגיע לחור אותו מקום שם מתחיל מקום הערוה לבעילה ואם הערה שם במקום צר אז חייבה התורה על העראה והוא אמת גדול כנודע

ולפ"ז אם יהי' הדין תורה שצריכים עדים להעיד שראו העראה בבעילת זנות בעיניהם לא הי' די אם ראו שהכניס האבר בתוך השפיות כי בזה לא ראו עדיין נגיעת האצבע במקום החיוב אלא הי' צריכים להעיד שראו שהכניס האצבע במקום צר בחור אותו מקום שהוא מבפנים לדלתים למעלה מפרוזדור והיינו כמכחול בשפופרת שהמכחול נכנס בתוך השפופרת ולא שעומד כנגדו על הפתח לבד ה"ה כן בבעילה צריכין לראות שנכנס במקום דחוק שאין לנטות ממנו לפנים ולאחור כמו שאין לנטות למכחול משפופרת חוץ אם יחזור ויוציאו לחוץ

ואם כנים הדברים נאמר הגם דשמואל חידש דלא צריכין העדים לראות כמכחול בשפופרת היינו דל"צ לדעת אם נכנס האצבע בחור הידוע אבל עכ"פ צריכין להעיד שנכנס בשפיות מכוון נגד אותו מקום הצר ואז הגם דלא ידע אם נכנס האצבע בנקב ויש לחוש אולי נשאר עומד בפתח עמק עכור ולא נתחייב הנואף מיתה שאפי' אם שפך ונער קשתו שם הוצאת זרע אינו מעלה או מוריד בעריות כמבואר ברמב"ם בפיהמ"ש פ"ז מסנהדרין ועיין תו' יבמות דף נ"ו והגם שנהנה משפיות בהוצאות זרע בכ"ז אין לו משפט מות ע"ז אמרי' כיון שהעיז איש רשע להכניס אצבע בין השפיות מכוון נגד אותו מקום הביאה והתיר עצמו למיתה ע"י עדים אז בוודאי עשה אשר זמם ועכ"פ הערה בה דרוב העושין כן לא יוכלו להפרד בלי העראה דהא בדישה מועטת כבר נגמר העראה דהא כבר עבר השפיות ומגיע בשרביטו עד מקום הביאה אבל אם העדים לא ראו שהכניס האצבע עכ"פ בשפיות רק ראו שהעמיד האצבע כנגד השפיות מבחוץ אז לא נחשב רק כאילו ראו שהעמיד אצבעו על שאר בשרה ביריכים ומאין יעידו על בעילה דלמא עשה רק שגעיונות לחבק בשר בבשרה בשפיות מבחוץ ולא נכנס כלל בשפיות ואת"ל נכנס דלמא לא נכנס בחור ואיך יעידו על זנות ודוק

ובזה חשבתי לדעת עומק כוונת רבינו יונתן וז"ל משיראו כמנאפים כלומר שיעמוד האיש על כריסה של האשה אעפ"י שאין עדים רואים אם מערה בערותה אם לאו וכיון שכ"כ פרץ פרצה על אשת חבירו א"א שלא גמר תאותו עכ"ל ובנב"י מהד"ת א"ע סי' י"א הבין מדבריו שמחמיר מאוד וכיון ששכב עמה בקרב בשר די עיי"ש

ובלבי לא כן הוא דאותו מקום של אשה בחוץ היינו השפיות הם נקראים בפי' חז"ל כריסה בנדה דף נ"ב שני שערות שאמרו אפי' אחת בגבה וא' בכריסה כ' רש"י וז"ל בכריסה תחת אותו מקום עכ"ל ובב"ב דף נ"ז א' אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה כ' רש"י וז"ל בכריסה באותו מקום עכ"ל והרמב"ם פ"ב מאישות בה' י"ז כ' וז"ל שתי שערות אלו צריכות שיהי' במקום הערוה ובית הערוה כלו מקום סימני' בין למעלה בין למטה עכ"ל ובמ"מ שם כ' וז"ל אבל וודאי גבה וכריסה שאמר הכל הוא בערוה וגבה מקום תפוח שעל הערוה וכריסה שפתו הערוה אבל גבה וכריסה ממש אין מועילין אלו דבריהם ז"ל ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א עכ"ל הרי שפתיו בררו מללו דשפתי ערוה נקראו כריסה וגם אפי' בזכר נקרא המילה מקום הערוה כריסו ועיין במג"א סי' ג' ס"ק י"ד שהוכיח כן מתוס' ברכות דף י"ג שפי' תבקע כריסו מילתו עיי"ש וממילא גם באשה נקרא מקום ערוה מבחוץ כריסה ודוק

ומעתה ברורים הם דברי רבינו יונתן שפי' יראו כמנאפים כלומר שיעמוד האיש על כריסה היינו שמעמיד אצבעו על שפתי רחם אעפ"י שאין העדים רואים אם מערה בערותה דלא ראו הכנסת אברו בחור כיון שפרץ פרצה כ"כ על אשת חבירו א"א שלא גמר ביאתו וכיון שהעיז לעמוד בשפיות כנגד החור אז חזקתו שהערה ולכן דייק אעפ"י שאין עדים מעידים שראו אם מערה בערותה משמע דרק זאת לא ראו אבל ראו עכ"פ שעבר בין הבתרים בין השפיות וזולת זה לא נקרא שהעמיד האיש על כריסה דנגיעה מבחוץ לא נקרא העמדה על כריסה רק נגע על כריסה אבל העמדה הוי תמיכה שעבר בעטרה כל שפיות ושם יעמוד האצבע חוץ אם ידוש בכח נכנס היקף העטרה במקום צר ודוק כנלענ"ד

ובזה אקוה לזכות לראות בחכמת שלמה הע"ה שאמר במשלי "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה את פיה ואמרה לא פעלתי און" הכוונה חיוב מיתה נקרא און כמחז"ל לא יקים ע"א באיש באיש לכל עון ולכל חטאת עון זה מיתה חטאת זה קרבן והאשה המנאפת אמרה הגם שנואף הכניס