מחנה חיים אבן העזר חלק ב עב

שהכירו שזה האיש שמת והמה עדים להתיר את אשתו ולא איירי המתני' שהמה יעידו דמות תוארו ואנחנו נתיר על הגדתם וק"ל

תמצית הדברים דלא מהני מאה סימנים מובהקים והגדת תואר פרצוף אם העדים לא ידעו מהסימנים ומהפרצוף מי האיש שמת כמש"ל ודו"ק

ועתה נחקור אם הכירו העדים סימנים מובהקים בגוף ומיד הכירו הסימנים של גוף אשר נודע להם מראובן בן יעקב אבל הסתכלו בפנים ולא הכירו פרצוף הגם שלא נדמה הפרצוף לאיש אחר אבל עכ"פ לא הכירו שיהי' איש הנ"ל אשר הסימנים מורים עליו נ"ל דמצד הדין יהיו הסימנים מובהקים מועילים דסימנים מובהקים דאורייתא והגם שלא הכירו בפרצוף כיון שעכ"פ לא הכירו בו בפרצוף איש אחר אבל בכל זאת החמירו בו חכמים כיון שיש רעותא שראו הפנים ולא הכירו בו האיש אשר הסימנים מורים עליו דבוודאי אי נדמה להם הפרצוף לאיש אחר למשל שפרצוף דומה בכל ט"ע שהוא ראובן בן יעקב והסימנים המה של שמעון בן יעקב בוודאי הכרת פרצוף נאמן נגד הסימנים דט"ע עדיף מסימנים אפי' מסימן מובהק עיין חולין דף צ"ו דהורגין נפש על ט"ע ועל פלוני דיש לו סימנא לא קטלינן אפי' על סימן מובהק והבן וה"ה הגם שלא הכירו בפרצוף איש אחר כיון שלא הכירו שהוא האיש אשר הסימנים מורים עליו יש להחמיר באשת איש שלא להתירה אבל בסימנים מובהקים ולא ראו הפנים כלל בודאי מתירין אשת איש דסימני' מובהקים דאורייתא כמו דמתירין בגט בסימן מובהק דנקב יש בו בצד פלוני ה"ה דמהני במיתה ודו"ק

והרמב"ם כתב בפ"ז מה' נחלות וז"ל וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל הי' לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו דברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו יורדים לנחלה בעדות זו אעפ"י שאין משיאין את אשתו שאני אומר לא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת עכ"ל הכוונה לדעתי הגם דבסימנים מובהקים משיאין אשה כמו בגט זה דווקא אם ליכא ריעותא סמכי' בעגונה כמו בגט על סימן מובהק אבל כאן דהסתכלו בפניו ולא הכירו זה הוה ריעותא דאפי' אם הי' לו סימנים מובהקים בגופו ואותן הי' מכירין שהסימנים הנ"ל למשל מראובן בן יעקב אעפ"כ החמירו באשת איש מפני איסור כרת אבל לענין נחלה הניחו על דין תורה ולכן מדייק בלשונו הזהב ולא הכירו פניו ולא כתב ולא ראו פניו אבל פשיטא אם לא ראו כלל הי' משיאין לאשתו דמכח הסימנים יש חזקה אלו ראו אותו בפניו הכירו בו שהוא ראובן בן יעקב הנ"ל אשר הסימנים מורים עליו אבל כאן דראו אותו בפנים ולא הכירוהו הגם שלא הכירו בפרצופו איש אחר עכ"פ ריעותא הוה והחמירו בו לאשת איש משום כרת אבל דווקא אם הכירו הסימנים יורדים לנחלה שמיד הכירו בסימני הגוף שהוא ראובן הנ"ל והבן

היוצא מזה דרמב"ם מודה דעל סימנים מובהקים משיאין אשה כמו בגט ולא כמ"ש הכ"מ בפי"ג מה' גירושין ודלא כמ"ש בב"י סי' י"ז יעו"ש אבל בסימנים סתם שאינם מובהקים לא סמכי' באשה רק על פרצוף פנים וחוטם וה"ה סימן מובהק דהוה כמו ט"ע ולכן בפי"ג שכתב הרמב"ם שמעידים על פרצוף פניו וחוטמו אבל לא על סימנים ואפי' על שומא אינו מעיד שם בוודאי הגם דליכא ריעותא על שלא הכירו הפנים כגון שנוטלה חוטמו או פרצופו לא מהני סימן סתם ודו"ק

ובמ"ש מיושב כל הקו' של הכ"מ שם בוודאי מעשה דהי' משיאין לנשים עפ"י סימנים ביבמות דף קט"ו היינו שם הי' סימנים מובהקים כמ"ש התוס' ולא הי' ריעותא דהלא הנשים המעידות אמרו שהכירו גם בט"ע בפנים והגם שלא נאמנים רק בסימנים עכ"פ ריעותא אין כאן וכן במעשה שהעלה אבר ממנו הכירו בו בסימן שהוא הרגל של האיש הידוע אבל באומר איש יהודי מת ונותן סימנים אבל אינו מכירו מכבר אינו נאמן דסימן מועיל דוקא אם מכח הסימן הוא מכיר שהוא איש פלוני אשר אנו רוצים להשיא את אשתו ודו"ק וכן בגט ע"י הסימן אומר השליח שהוא מכיר את גיטו אבל בה' נחלות שיש ריעותא לא מהני סימן מובהק אפי' אבל ליכא סימן מובהק קצת כמ"ש הכ"מ דליכא רק ג' סימנים סימן גרוע וסימן בינוני וסימן מובהק והבן

ודע דיש לי חקירה חדשה הגם אי סימנים דאורייתא הוה רק אומדנא והוכחה שתורה סומך על אומדנא יען כי נמצא אות ומופת שאומר סימן בחפץ שנמצא מוכח כי נאבד ממנו וכמו שסומך דעת תורה בכל איסורין על רוב או חזקה כך צוה התורה לסמוך בהשבת אבידה על הוכחה ואומדנא של נתינת הסימן להחזיר האבידה ולקיים בזה מצות השבה ולא צריך לחוש על גזל חבירו אולי אין זה חפץ שלו והוא של איש אחר אשר יהי' לו בחפץ סימן מובהק או עדים דכמו דסומך התורה על רוב ומותר לאכול בהמה בלא בדיקת ח"י טריפות הגם שאפשר שיאכל טריפות בכל זה לא עשה איסור יען שהתורה התיר לו לסמוך על רוב ה"ה לא צריך לחוש על איסור גזילה או מ"ע של השבת אבידה דעל פי הרוב לא יתרמי סימן כסימן ובודאי הוא שלו רק יש לחוש אולי הוא רמאי ובתחבולה יתן הסימן של חבירו אז בודאי הרמאי צריך בירור ע"י דו"ח אבל אם אנו רוצים לדון שיהי' סימן בגדר עדות ויהי' נחשב כמו אם שנים יעידו על דבר ברור כל כך לא יפעל סימן דעדות הוה בירור הדבר לפי דבריהם אבל סימן לא הוה בירור רק הוכחה ואומדנא שהוא כן ואין זה בירור הדבר וכ"ז בסימן סתם אבל בסימן מובהק שאנן סהדי שבאחד מאלף ימצא אות וסימן כזה אז הוה הסימן בגדר עדות דאנן סהדי שהוא שלו שבאחד מאלף ימצא אות ומופת כזה ובודאי הוא שלו מכח עדות דאנן סהדי מכח הסימן אמנם אנן סהדי כל זמן שליכא עדים המכחישים אותנו אבל אם אנן סהדי מכח סימן מובהק שנתן ראובן ועדים עומדים לפנינו שהוא של שמעון בודאי העדים נאמנים יותר מסימן מובהק הנ"ל יען דהם מעידים בט"ע ומכירים החפץ שהוא של שמעון ועכ"ח דאתרמי דבר שהוא פ"א מאלף או שבעכ"ח ראובן זה רמאי הגם שלא נגלה לעיני אדם דאין לך דבר נגד הגדת עדים רק חזקת הטבע כגון בב"מ דאיכא מיא באורחא דנהר פקוד יעו"ש דאנן סהדי שבשום פעם לא יופסק שם מים והבן זה

היוצא מזה דיש ג' חלוקים בסימנים ואסדרם א' לא' בעזה"י (א) דסתם סימן דהוא סימן בינוני הוא רק בגדר אומדנא והוכחה אבל לא בגדר עדות כלל כי מי מעיד שלא אתרחיש בנקל סימן כסימן בעולם (ב) סימן מובהק הוה בגדר עדות דא' מאלף שיש לו סימן כזה ומהכ"ת ניחוש שאתרחיש דבר על צד אלף ואנן סהדי שהוא שלו (ג) אבל אפי' סימן מובהק לא הוה גדול בכח עדותו להכחיש