מחנה חיים אבן העזר חלק ב סד

עדותו ויעויין בתשו' רשב"א הובא בב"י סי' מ"ב ושום א' מהפוסקים לא השמיע דין חדש זה והוא בוודאי רחוק מסברא דבוודאי כיון דבאיסורי' ל"צ כי אם אמיתת הדברים א"כ יש חזקת כשרות שכל בר ישראל נאמן בדברו ולא ישקר ולא יכזב בדיבורו להעיד עדות לצער חבירו הלא התורה אמרה לא תגנוב ע"מ למיקט ואטו להעיד לצער חבירו נקל הוא ובוודאי יש רוב גדול מי שמעיד לאסור לחבירו אינו עושה כדי לצערו וא"כ מהכ"ת שלא יהי' נאמן בספק לברר שהוא אסור ורק אם יש חזקת היתר נגד עדות העד שם חידש הכנ"י חקירתו הגם דנאמן להתיר נגד חזקת איסור דיש חזקה אלימתא דאין אדם חוטא לעבור על לפני עור אבל לאסור דיש מיעוט עכ"פ שמכוון לצערו א"כ אפשר שאינו נאמן לסתור חזקת היתר שהוא וודאי ועיין בפנ"י בסוגי' דע"א נאמן באיסורין בקידושין ובקו"א שהשיג על הש"ך אבל דנימא בספק השקול שאין לסמוך על העד בלאסור דלצעורי קמכוין הוא כנגד רוב דבא מחזקת כשרות והגם דאם אירע שבא ראי' שחוזר מדיבורו נאמן אבל אין לחוש על מיעוט הנ"ל חוץ אם אנו רוצים ללקות שם הוכיחו אם מהני חזרה איך אנו לוקין הא הוי התראת ספק דלמא יאמר מבודה אני או דלא הוי עדיין איסור ברור כמבואר בש"ש ש"ו פ"י ודוק

ומצאתי עוד דבר גדול מזה בנתיבות המשפט סי' כ"ח שהאריך לבאר הא דבעי הגדה בב"ד הוא דוקא בגמר הדבר לאמור שנפסקו האישות או להוציא ממון אבל להעיד שאלו השנים ראוין לגרש אשת פלוני או שזה האיש הוא השליח להקנות או הגט הזה ראוי לגרש או האיש הזה ראוי לחלוץ אז דומה במקום שנתחזק איסור דצריך שני עדים להתיר אבל הגדה בב"ד א"צ עיי"ש באריכות וא"כ בנידון שאלתינו שרוצה רק לומר יש לי אח אבל אינו משנה בעדות זה להתיר או לאסור מיד בודאי אין צריך הגדה בב"ד בשלומא אם העד בא להתיר או לאסור לטמא או לטהר אז שייך לומר דיעיד בב"ד אבל כאן דאין לפנינו כעת לשנות דבר אז בוודאי הוי הגדה בב"ד כמו חוץ לב"ד כי אין כח לב"ד רק אם יבוא דבר לפניהם למשפט שיפלא דבר בין דין לדין שיורו הם את הדבר אבל שלא בשעת מעשה שיהי' נפקותא לפניהם בדין מאי אילמא כח ב"ד והוא ק"ו מדברי נתיבות ופ"י אשר הביא שם דהלא שם יש לדון מיד אם השליח הזה ראוי לגרש אשת חבירו או אם איש זה ראוי לחלוץ או אם איש זה ראוי לעשות מתנה או אם ראוי לגרש בגט זה ועיין בתו' גיטין דף ב' ובספרי פ"ח שם רק יען שאינו נגמר הדבר שלא נעשה עדיין השתנות ל"צ הגדה בב"ד ק"ו אם עדיין אין מקום לדון כלל על העדות הזה דהא הוא בחייו וגם הי' לו בן לכ"ע דהוי עדות ולא צריך כח ב"ד והבן

ובזה יצאתי לתרץ קו' גדולה אשר התפלא אמ"ו הגאון ז"ל בס' שערי תורה ח"ר כלל ח"י פ"ו במה שהובא בשו"ע חו"מ סי' רע"ז בשם רמב"ן בחידושים אם האב כבר אמר פ"א בני בכורי זה שוב א"נ לסתור דבריו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דלא כרשב"ם דף קל"ד והקשה אמ"ו ז"ל הא מאי הגם שרגיל לקרוא לו בוכרא עכ"פ לא הגיד בב"ד ויוכל לחזור ולומר מבודה כדברי תשו' הר"ן סי' מ"ז הובא בח"מ סי' י"ז ונדחק מאוד לסבב כוונתו דהוי גזה"כ כדברי ש"מ הבחנה אחת יש לו ולא שתי הבחנות אשר לא עולה יפה בלשון הרמב"ן בב"ב ובכ"ז הניח בקו' א"כ מאי פריך הגמ' יכיר ל"ל הא צריך יכיר להשמיע דלא יוכל לחזור הגם שלא הגיד בב"ד וצע"ג (ולדעתי יש ליישב גוף הקו' בדברי ש"מ בב"ב דף ל"א בד"ה עביד איניש דהודאה לחובתו מהני חוץ לב"ד והגם דכאן לא הוי חוב לו דהא ירושת פי שנים הוי אחר מותו בכ"ז לחובתו שיתחייב בהודאתו ולא יוכל ליתן לאחר בתורת ירושה או בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ועיין בש"מ בד"ה עלה ועדיין צע"ג)

ולפמ"ש נכון בעזה"י כיון דבכור בחיי אביו אין לו תביעה על נכסים א"כ בשעת אמירת האב להכיר זה בנו בכורו אין עדותו משנה דבר אז אין מקום לעדות זה לב"ד כלל והוי עדותו חוץ לב"ד כמו עדות אחר בב"ד וכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד ודוק

אמנם ד' האיר עיני לברר שהרמב"ן חולק על כל הדין וסובר דבכ"מ שע"א נאמן באיסורין לא יוכל לחזור הגם שהעיד שלא בפני ב"ד דהבעה"מ בסוגי' דקידושין דף ס"ד מסיים וז"ל ור"נ סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתי חזקה ועקרה חזקה כלומר לא עקר לה לשויי' כמו שאינה אלא מיתלי תלי וקיימא דאי הדר בי' בשעת מיתה נעורר חזקה ראשונה של איסור והדרא למילתא קמייתא הלכך כה"ג נאמן אף לאיסור כנ"ל עכ"ל והרמב"ן השיג עליו ואחת מהשגותיו כ' וז"ל ועוד אני תמה בעיקר דינא שלא מצינו בתלמוד נאמן ויוכל לחזור בו אלא כיון שנאמן כל שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וזה שאמר בשעת קידושין יש לי בנים ואילו שתק בשעת מיתה אשתו (מותרת) כי הדר אמר אין לי בנים איך נעקרה חזקה ראשונה של איסור לאוסרה עכ"ל הרי מבואר כלל גדול בתורה כ"מ שנאמר נאמן הוי הגדה ושוב א"ח ומגיד כאשר ביאר הרמב"ן שם בפירושו דנאמן לאו דוקא אלא שנשאר בחזקה שהיתה דכיון דנאמן אז הוי עדות בהגדה וא"ח ומגיד דהא דאמר בשעת קדושין יש לי בנים היינו לבעה"מ דאמר לה להפיס דעתה או להרמב"ן שאמר כן לאחרים אבל עכ"פ הגדת ב"ד לא היתה ואעפי"כ החליט כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד ודוק וחולק על שיטת הר"ן בתשו' שהביא אמ"ו ז"ל והובא גם בש"ש והאריך שם עכ"פ הרמב"ן בב"ב פסק שאב אינו יוכל לחזור אעפ"י שלא הי' הגדה בב"ד ודוק

אך לבאר איך יפרנס הרמב"ן תוספתא מפורשת אשר הביא הב"י בחו"מ סי' כ"ט וגם הוא בירושלמי פ"ב דכתובות וז"ל תני וכן העדים שהעידו בין לטמא ובין לטהר בין לרחק ובין לקרב בין לאסור ובין להתיר בין לזכות ובין לחוב (או לפטור או לחיוב כמבואר בלשון תוספתא) עד שלא נחקרה בב"ד עדותן אמרו מבדין היינו הרי אילו נאמנים משנחקרו עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אינם נאמנים עכ"ל מזה יליף הר"ן דאפי' באיסור והיתר שאינם צריכין הגדה בב"ד אפ"ה יכול העד לומר מבודה אני כ"ז שלא העיד בב"ד והגם שהעיד בחוץ בכ"ז יוכל לחזור ולומר שקר הגדתי ועיין בש"ש ש"ו פ"ג ולפי דברי הרמב"ן במלחמות דפוסק כל היכי דנאמר בש"ס נאמן שוב אינו יוכל לחזור ולהעיד אפי' שלא אמר עדותו בב"ד ויהי' ירושלמי ותוספתא כנגדו חלילה

ונלע"ד דיש ב' אופנים בהגדת ע"א (א) אם בא ע"א ואמר נתנסך יינך או בשר שחוט שלך הוא טריפה שמצאתי בו טרפות או קדירה שלך טריפה שנפל בו חתיכה של חזיר או חלב או נטמאו טהרותיך או טבל שלך מתוקן או כתם ההוא טהור או בשר שלך מנוקר וכשר וכדומה לאלף אשר העד בא ומעיד או לבעל דבר בעצמו או לאחרים ומגיד דבר ברור שהחפץ הוא טרפה או טמא וכן בהיפוך