מחנה חיים אבן העזר חלק ב סג

פרה מעוברת דבכרה מכבר או לא בכרה דנאמר כ"ז שלא ראוי לחול עדותו לא מהימן ע"א והוי ספק בכור ולכ"ת ה"נ דלא מהימן הא גמ' מפורשת בבכורות דף כ"א במוכר סתמא ר"י אומר חולין וודאי דאם איתא דאיכא איסורא אודיע הוי מודע לי' משמע בפשיטות דנאמן דלא בכרה או דבכרה ודוק

ועלה בדעתי לדון לכף זכות אולי בעלים בשלהם יהי' נאמנים גם טרם שיש לדון עליו דאדם נאמן על שלו דהא אפי' עכו"ם נאמן על שלו אם לא שייך להשביח מקחו כמבואר בש"ך יו"ד סי' קכ"ז בפירות אלו של ערלה נאמן עיי"ש והגם דשם איירי באומר שכבר הוא חפץ של איסור נעלה דרגא אחת דבישראל נאמן אפי' אם ליכא זמן לחול עליו העדות ולכן נאמנים על מקח של פסח וד' מינים וכדומה במעידים על ציצית ותפילין שכשרים הם אפי' אם מוכרים בלילה ולילה לאו זמן ציצית ותפילין או במוכר שופר קודם ר"ה או מגילה כשרה קודם פורים וכדומה דשאני בעלים דנאמנים גם קודם שבא הזמן להעיד ודוק אך באמת זה לא ניתן להאמר דבעלים יש להם רק פה להגיד גם נגד חזקה עיין בכללי רא"ש וש"ע אבל עכ"פ אי לא מהני עדות באיסורין טרם שיחול זמן איסור בוודאי גם הבעלים לא היו נאמנים ובפרט לשיטת הש"ך סי' קכ"ז ס"ק כ"ח דצריך להיות ביד הבעלים לתקן עיי"ש ודו"ק והלא נאמנות בעלים ילפי' איך אוכל אדם אצל חבירו עיין רש"י גיטין דף ב' ורש"י יבמות פ"ח ושם כבר יש לפנינו לדון על האיסור אלא פשיטא דאין הבדל בזה בין בעלים או ע"א דעלמא וק"ל

ונהפוך הוא לדעתי דבאופן הנ"ל שלא הגיע בשעת דיבורו לאיסור והיתר נאמן ביותר דוגמת סברת הרמב"ם שאיסור בע"א יוחזק דהוי כאן רק גילוי מלתא בעלמא עיין ריב"ש סי' קפ"ב ובספרו מחנה חיים סי' נ"ז בד"ה לכן חדשתי הגם דגוי אינו נאמן במסל"ת באיסור דאורייתא זה דוקא אם כבר האיסור בעולם אבל אם אומר עיסה זו חמץ קודם פסח או בקדירה זו נתבשל בשר או בהמה זו נשחטה לפני ב' ימים ואח"כ בא פסח או נתבשל בקדירה הנ"ל חלב או נשאר מהבשר אחר ג' ימים נאמר גם הגוי במסל"ת וה"ה בבכור אם הגיד כשהיתה הבהמה מעוברת עיי"ש תל"י שהארכתי להמתיק דברי תו' בבכורות וה"ה בכל נאמנות איסורים נאמן העד מק"ו אם מעיד קודם זמן איסור דבשעה שבא האיסור כבר העדות בעולם ודוק

והגם שאין ראי' גמורה לדבר זכר לדבר יש דתורה האמינה לאב זה בני בכור וה"ה עובר זה הוא ממזר או בן גרושה עיין קידושין דף ע"ד וע"ח והגם דאין עכשיו לדון עליו דהא עדיין לא נולד וה"ה דנאמן אם אמר אזילו לגבי בני בוכרא עיין בב"ב דף קל"ד הגם דעדיין אין שעת לקיחת פי שנים והגם ששם הוא גזה"כ יכיר יכירנו לאחרים דאביו נאמן לומר זה בני בכור והגם דהוא קרוב וע"א ואעפ"כ נאמן וה"ה שנאמן על עובר מ"מ זכר לדבר יש דהא גם חי' נאמנת שהוא בכור אם אמרה לאלתר וסמכוהו בירושלמי שם על פסוק ותקח המילדת שני ותקשור על ידו לאמור זה יצא ראשונה וכן משמע בתשו' הרא"ש כלל נ"ב דנאמנת החי' הוא מדאורייתא הגם שרוב הפוסקים חולקים כמבואר ג"כ בר"ן דהוי רק דרבנן עכ"פ נשמע דגם ע"א או אשה נאמנים הגם דעכשיו ליכא נפ"מ בזה שהוא בכור וק"ל

סוף דבר פלא על מעלתו שיצא ללחום נגד שני שרי צבאות ישראל הרמב"ן ומהרש"א בדין חדש אשר המציא לחלק בלי שום ראי' ובפרט להתיר איסור דאורייתא יבמה לשוק וכאשר בארתי סוגי' הש"ס ופוסקים יעידון בהיפך וגם הסברא מנגדת לו וקו' הטו"א בר"ה יש לתרץ ואין כאן מקומו להאריך

ואגב גררא לא אמנע מלהודיע לו שראיתי מכתבו שכ' שבסברת תשו' מיימונית הנ"ל מיושב לו קו' חמורה של חות דעת איך נאמן ע"א לומר שמצא טריפות בריאה הלא כיון שנשחטה עומדת הבהמה בחזקת היתר והגאון הנ"ל תי' דהוי חזקה שאינה מבוררת וכ"ת נ"י תי' דשאני הכא דהעד אינו בא אלא כמברר המיעוט מן הרוב כסברת השב שמעתא דלכן נאמן ע"א לברר חתיכה כשרה מרוב טריפות כסברת תשו' מיימונית הנ"ל דהעד מברר דחתיכה זו לא היתה אסורה מעולם וה"ה כאן העד מברר שהוא מן המיעוט ולא הותרה מעולם עכ"ד

ולדעתי לא ירד הד"כ נ"י לעומק הסברא שאני התם בנידון תשו' מיימונית או בסברת הש"ש דשליח שאומר טעיתי א"כ אצלו לא נאסרה האשה מעולם ולא כאשר האמין השומע שנתקדשה האשה וה"ה במקולין להקצב לא היתה החתיכה הנ"ל נכנס בכלל איסור דהא הוא מכיר החתיכה אבל במוצא טריפות בריאה הלא גם הוא הי' אוכל חלבה מחיים ואם הי' נאבדה הריאה הי' אוכל הבשר מטעם דנשחט' הותרה א"כ גם אצלו נכנס הבהמה בכלל היתר רק עכשיו מצא טריפות או שלקח ריאה במקולין לבשל אותו ומצא בביתו טריפות בריאה אז בוודאי ק' איך נאמן לסתור החזקה של הבהמה דהא הדין בסי' ל"ט הוא בקונה ריאה במקולין הכשרה ואמר שמצא בה טריפות אז אין זה נוגע לדין של תשו' מיימונית ודוק

(ג) היתר ג' שיצא מעלתו נ"י דבא להכריע הנה הטו"ז ביו"ד סי' ל"ט פסק דהגדת עדות באיסורא צריך ב"ד כדמשמע פשטות הלשון בשו"ע כיון שבאו לב"ד ביחד והש"ש שמעתא ו' פ"ח חולק עליו דבכ"מ דמהני אמתלא וע"א דלא בעי ב"ד דאל"כ לא מהני אמתלא והא ראי' דע"א נאמן באיסורין ילפי' לה מוספרה לה והוא אינו בב"ד וכן ע"א בהפרשת תרומה וטבל ושחיטה והביא ראי' מתשב"ץ דלא בעי הגדה בב"ד באיסורין וכבוד מעלתו נ"י יצא להגין בעד הטו"ז והוא דיש ג' אופני עדות באירוסין (א) הבעלים נאמנים בשלהם ול"צ אמירת ב"ד דאל"כ איך מתארח אדם אצל חבירו (ב) דבר שבידו נאמן או מטעם שבידו או מטעם מגו וג"כ לא צריך ב"ד (ג) מי שמעיד לאחרים צריך ב"ד והוא דיכול לומר מבודה אני ועדותו אינו ברור וא"כ מאי מהני עדותו חוץ לב"ד בשלמא אם אומר להתיר יש לסמוך על חזקה אין אדם חוטא ולא לו אבל אם בא לאסור מאי מועיל עדותו וצ"ל דצריך לחוש על דבריו דדלמא ילך אח"כ לב"ד ויהי' איסור למפרע דוגמת סברת הרשב"א הובא בב"ש סי' מ"ב ס"ק ט"ו ולכן מהני עדותו גם חוץ לב"ד אבל עכ"פ אינו נאמן כשנים אא"כ העיד לפני ב"ד ולפ"ז בנידון השאלה דלא אמר הבעל עדותו בב"ד לא מהני עדותו של בעל ומסיים וז"ל דיש לפנינו ב' צדדים להתיר (א) אף אם הי' מעיד בב"ד ל"מ מאחר שאינו ראוי להחזיק עדותו (ב) שבאמת בנידון דידן לא העיד בב"ד פשיטא ופשיטא דלא משגחינן בדיבורי' עכ"ל מעלתו נ"י

ואני אומר לפי דבריו יהי' דין חדש מי שמעיד לאחרים לאסור דבר ומת אח"כ טרם שנתעכל הדבר יהי' החפץ נשאר כמו מקודם דאז אין לחוש עוד שיבוא לב"ד ויעיד