מחנה חיים אבן העזר חלק ב סב

לא להתיר כדמוכח מסוגי' דב"ב ולא לאסור כדמוכח סוגי' דקידושין

והשתוממתי מאוד על דמיונו שנאמן ע"א כנגד החזקה שבא מכח ס"ס הוא כסברת תשו' מיימונית שמגלה כאן שהחזקה הוא בטעות ועוקר אותה לגמרי ולדעתי דשאני התם דהי' לאשה הנתקדשה חזקת היתר לכל העולם והמשלח ששלח לקדש אותה גם הוא הי' בכלל שמותר לה ועכשיו קדשה השליח ואמר הרי את מקודשת לי תחת שהי' לו לומר את מקודשת למשלח ואנו חוקרים אם נאמין לו שטעה בדיבורו וא"כ הי' קידושין בטעות ונשארת פנויה והרי היא בחזקתה שמותרת לכ"ע וגם יוכל לקדשה מחדש למשלח א"כ השליח עוקר חזקת איסור ונשארת בחזקת היתר שהי' לה מימי קדם אבל כאן שהיתה האשה מותרת לעלמא מכח ס"ס והוא רוצה לעקור ספק אחד ומגלה שיש לבעלה אח אבל אעפי"כ נשאר הספק השני דלמא יש לו בן רק מכח ספק אחד נשארה אסורה דספיקא דאורייתא לחומרא אבל אינו פועל שתהי' היא בחזקת איסור וודאי באיסור זרות לשוק רק פועל שתהי' ספק זרות לשוק ומנין שע"א נאמן לעקור חזקת היתר שתהי' נשארת בספק איסור דוגמא לזה סברת נב"י בענין ס"ס אי צריך לברר היינו אם נוכל לברר הב' ספיקות אבל לעשות מס"ס היתר ספק דאורייתא לחומרא זה א"צ לברר כנודע ה"ה כאן שעוקר חד ספק ואומר שהי' בטעות אבל לא יוכל לומר שהחזקת היתר הי' בטעות דהא נשאר ספק דלמא יש לו בנים כמו שלא היינו יודעים מאחים ויש לו אחים כן אפשר שלא נדע מבנים ויש לו כגון מפנוי' והי' בוש להודיע לנו וכדומה א"כ לעשות מחזקה של היתר ספק היתר אינו נאמן דשם היא נשארת בחזקת היתר הקודם אבל כאן פועל רק ספק שלא תהי' לא בחזקת איסור הקודמת ולא בחזקת היתר אשר החזקנו אותה בה אחר מות בעלה ודוק ואם ישיב העד אינו בא על החזקה רק מברר שאין כאן ס"ס דספק אחד אינו נכנס בכלל ספק א"כ לא צריך לדברי תשו' מיימונית רק כמ"ש לקמן דבכל ס"ס נאמן ע"א לומר דאין כאן אלא ספק אחד ונפל כל בנינו כמובן מעצמו וכאשר אבאר בעזה"י

אך בעיקר הדבר אשר חידש שאין ע"א נאמן אלא אם ראוי לחול עדותו מיד אבל אם בשעה שמעיד לא מצא מקום לחול עדותו אז גם אם יבוא הזמן אינו נאמן וכ"ת לא הביא ראי' כלל ולדעתי יש להביא ראי' לדבריו ממס' ר"ה דף כ"ב דאיתא שם כי אתא עולא אמר קדשוה לירחא במערבא אמר רב כהנא לא מבעי' עולא דגברא רבה הוא דמהימן אלא אפי' אינש דעלמא נמי מהימן מ"ט כל מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי והקשה בטורי אבן בחי' ל"ל טעמא דמלתא דעבידא לגלויי מדלא אמר עיברוה דיהי' נכלל בתוכו אפי' אלול דרוב שנים חסר שאז יהי' ע"א נגד הרוב ע"כ שקאי אפי' אם הי' חסר חודש בשאר חדשים דאיכא ספק השקול בין על מלא או על חסר וא"כ ל"ל טעמא דמלתא דעבידא לגלויי ת"ל כל היכא דהוי ספק השקול ע"א נאמן וצע"ג אמנם לפמ"ש מעלתו נכון דשם דמעיד עדותו קודם שיש מקום לחול עדותו אז א"נ בתורת ע"א דרק ע"א נאמן באיסורין אם כבר יש לדון על החפץ אם הוא אסור או מותר אבל להיות נאמן קודם שיש מקום להעדות אז נאמן רק אם הוי מילתא דעבידא לגלויי ודוק

אמנם מה נעשה לאחותינו ביום שידובר על צדקת בני ישראל איך קונין כל מילי דפסחא חודש או חדשים וסומכים על נאמנות ע"א שאומר שהקמח הוא כשר וה"ה לכל הדברים אשר יש לחוש בהם שהוא חמץ ואוכלין אותם עפ"י ע"א והא בשעה שמעיד עדותו אין ראוי לחול עדותו כי אז שם חמץ הוא היתר או איך אנו לוקחים באמצע הקיץ אתרוגים או הדסים וסומכים על ע"א שאינם מורכבים והלא אז אין זמן שיחול עדות הע"א ואנו לוקחין אותן אפי' משליח שאינם בעלים ולא ידעו להעיד מעצמן על הדבר אלא ששמעו מע"א ואטו כל ישראל חלילה בדין תורה טעו שע"א אינו נאמן אם ליכא אז זמן לחול עדותו חס מלהזכיר כל מה שנהגו גאוני ארץ וקדושי עליון הוא כדת ולכנוס בפרצה דחוקה דזמן ממילא בא וגם בא בודאי אבל כאן ספק מי ימות בראשון וגם מיתה יהי' כחסרון מעשה הוא שפת אשר לא יכון

ואמרתי לדון אותו לכף זכות שאם הע"א אמר להתיר או להכשיר דבר אז סמכי' גם אם אמר עדותו קודם שהגיע העת אשר יוכל לבוא ע"י מכשול דסמכי' שלא יעבור על לפני עור ל"ת מכשול דהא בתחומין סמכי' על החזקה שליח עושה שליחותו מטעם שהמשלח יסמוך עליו ויעבור הוא על לפני עור ומכ"ש אם בא בחזרה ואמר עשיתי שליחותו אפי' אם אתחזק איסורא עיין בריטב"א עירובין דף ל"ב וימצא מרגוע והגם שבע"ש ליכא עדיין איסור תחומין וע"כ דעכ"פ גורם מכשול למחר וה"ה בנידון אם נותן קמח לפסח או ד' מינים בסוכות סמכי' על חזקת כשרות שלא יעבור על לפני עור ורק לאסור דשייך לצעורי קמכוין ואעפ"כ אינו נאמן בספק השקול אז חידש מעלתו שאינו נאמן בחייו יש לי אחים אך א"כ מה עשה לו הרמב"ן שהקשה למה צריך ביש לו בנים מגו ת"ל דע"א נאמן ניתן בן לבעלך וה"ה דנאמן ביש לו בנים ותי' מעלתו דשאני עד שמעיד בשעה שראוי לחול עדותו משא"כ הבעל שמעיד בחייו ונגלה שלא הבדיל כ"ת נ"י שאפי' להתיר אינו נאמן ע"א אם לא ראוי לחול עדותו וא"כ מחייב כל ישראל בדינו ח"ו

ואני אומר איפכא מסתברא אם לא בא זמן שיהי' צריך לעדות שעתה בשעת עדות אין נ"מ בדבר בוודאי מסתבר דנאמן דהא לא בא כלל על איסורין ויש חזקת כשרות שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב לא מיבעי בהא דלעיל דמוכר קמח דפסח או ד' מינין שהוא גזלן אם לוקח המעות שלא במשפט אלא אפי' אם נותן במתנה ג"כ מהכ"ת ניחוש לדבר כזב ולדבר שקר (וחזקה של שע"ש נתיסדה גם ע"ז יען שהבטיח לחבירו ועיין באמו"ר שערי תורה כלל מ"ב פ"א שהאריך בראי' ושכן מצא בס' מחנה אפרים עיי"ש) וחזקת כשרות של כל ישראל הוא שלא ידברו כזב ולא ישקרו במילי דשמיא רק במקום אשר הי' ראוי שלא להאמינו אז יש לחקור שנאמין לו משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו כגון שהיתה זקוקה ליבם וחזקת מה לי לשקר איתרע לה לחזקה והוי כפלגא אזי סמכי' על חזקה אין אדם חוטא עיין בפ"י בסוגי' דקידושין או אם יש לחשוב שעושה כן לצעורי כמו שהסביר הפ"י בגיטין דף ב' דדוקא להתיר נאמן ע"א ולא לאסור עיי"ש בתו' דהטעם דלאסור י"ל לצעורי קמכוון ול"ד כמו להתיר לסתור החזקה אבל בנידון שאלתינו דלא הי' אז בזה צער דהא הי' לו בן מהכ"ת לא יהי' נאמן יען שאין צריך עדיין לגוף העדות נהפוך הוא אז הרי בירור כמו מסיח ל"ת בוודאי אמת הוא והלא באיסורין אין אנו צריכין סוג עדות רק אמיתות הדבר עיין טו"ז יו"ד סי' צ"ח דבר מתוק מאוד ואטו לא יהי' הבעלים או ע"א נאמן לומר על