מחנה חיים אבן העזר חלק ב מד

חכמים דיש סברא דהעד השני לא הי' חוטא בשביל חבירו והקדימו דלא חשו במקח דשם איכא חששא גדולה ואעפ"כ לא חשו חכמים יען דכלל גדול דשנים הויין רבים וברבים ליכא חשדא כמבואר בברכות דף ג' ובקידושין דף פ' (וכאשר רמזו חז"ל ברבה ש"ה שיניך כעדר הקצובות שהלכו שנים לתוך הבית במלחמת מדין) ועפ"י שנים עדים יקום דבר אמרה התורה דאזלינן בתר רוב ישראל בחזקת כשרות דלא יעידון שקר ועיין רמב"ם ה' יסודי התורה עיי"ש היטב

והנה באילו טרפות דשם תנינא דן את הדין זיכה וחייב טימא וטהר וכן העדים שהעידו כולן רשאים ליקח אלא שאמרו חכמים הרחק מן הכיעור עדים דומיא לדן את הדין שהוא יחיד ואם הוא לוקח ממנו לא נשאר לסמוך על חזקה אין אדם חוטא ולא לו כך הוא אם עדים שהעידו רשאים ליקח היינו אפי' השני עדים יקחו החפץ בשותפות ולכן אמרו שיש כיעור בדבר אבל בשני עדים וא' מהעדים קונה ליכא אפי' כיעור כסברת הירושלמי והביא התו' כאן דברי הגמ' מחולין הגם דכאן שרי לעדים ליקח בשותפות דאל"כ מה אשמועינן הלא שדה מקח הוא ק"ו מגט אשה וע"כ דאשמועינן אעפ"י ששניהם יחד ולקחו השדה ג"כ שרי וכ' בעלי תו' דאז ראוי לבעל נפש להרחיק כמבואר באילו טרפות אבל אם אחד לבד קונה השדה גם בעלי התו' מודים דליכא אפי' כיעור ולכן לא שנו גם כאן אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור יען דבגט אשה או אם ע"א קונה השדה ליכא אפי' כיעור רק מן אלו טריפות מוכח אם השני עדים יחדיו קונים את החפץ יש כיעור דומיא אם הדיין קונה ודוק ומה מאוד מתקו להבין קו' התוס' שם שהקשו מגיטין דמעשה לא עבדי שהי' קשה לתו' אמאי יהי' בשדה מקח מכוער אם קנו יחדיו השדה הא מעשה לא עבדי אבל באלו טרפות הי' רק דיבור ומכוער הדבר ותי' כיון דבדיבורם נגמר הוי מעשה ואעפ"כ אמרו באילו טרפות שמכוער אם קנו שניהם ביחד החפץ ה"ה אם חתמו על השטר מקח יש ג"כ כיעור אבל בעד שנושא את האשה אשר הי' הוא החתום על הגט שם ליכא כיעור כלל דאין שנים חוטאים בשביל א' ודוק ובתו' חולין מ"ד הקשו בפשיטות בהיפוך שעפ"י הדין לא הי' רשאין ליקח דדיבורא אמרי ותי' ג"כ היכן דנגמר הוי כמעשה ומותר עפ"י דין רק דיש כיעור וקצרתי מאוד

שוב ראיתי בתו' אלו טריפות בד"ה דן שהקשו לבסוף דן את הדין איך רשאי ליקח והלא יחיד הוי ותי' דשמא חיישי' שם טפי שמא עיניו נתן בה עכ"ל הכוונה יען דאפי' אם אסרה שלא כדין מהני הגירושין ולכן יתן עיניו בה דידע דלא יעשה איסור אשת איש אח"כ כאשר רמזו סברא זאת בתו' יבמות דף כ"ה בד"ה אמר להו עיי"ש אבל כאן אם מטהר שלא כדין יאכל איסור עוד תי' התו' דדן את הדין בחולין לא איירי ביחיד וא"כ תלי' בב' תירוצים הנ"ל אי הפי' בגמ' ששני עדים רשאים ליקח בשותפות השדה או קאי אפי' אם א' קונה כמו דן את הדין דאיירי לתי' הב' דהי' רבים ודוק

וראה כי הרא"ש בפסקיו כ' וז"ל לא חשו חכמים לדבר זה אלא אם רצה א' מן העדים לקנות אותה שדה או לישא אותה אשה הרשות בידו ולא חיישי' לחשדא עכ"ל ולא הזכיר מן הכיעור ממה דבא' אין כאן כיעור כלל כסברת ירושלמי ודוק ומצאתי בטו"ז א"ע [סי' י"ב סק"ב] שכ' דרא"ש לא הביא דין כיעור יען שסובר דקאי רק במקח דיש חשש שחתמו שניהם יחדיו להנאתם אבל באשה אין שנים חוטאים בשביל א' ולפמ"ש גם במקח אם קונה אחד אין כיעור דהרא"ש מדמה מקח עם גט ופי' שגם במקח קונה רק א' ושם אין כיעור ודוק

אך מדכ' הרי"ף והרא"ש אם רצה א' מן העדים לקנות את השדה רשות בידו ולא חיישי' לחשדא עכ"ל משמע אם השני עדים יחדיו יחפצו לקנות אין רשות בידם דחיישי' אז לחשדא ולא כמש"ל בהבנת התו' דאם יקחו יחדיו הוי רק כיעור ומלשון הרא"ש משמע דאין רשות בידם לקנות דהוי חשדא ממש ועוד דאם רק כיעור למה לא הזכיר הרא"ש דין כיעור כלל לדעת דגם אם השנים עדים לקחו הוי רק כיעור אלא פשיטא אם השני עדים לקחו בשותפות מדינא אסור דחשדי' להו וכן משמע מלשון נ"י בפ"ב דיבמות דמייתי שם וז"ל והא דלא חשדי' כשהא' לוקח את השדה או את האשה כדמפרש בירושלמי שאין שנים מצווין לחטוא בשביל א' עכ"ל משמע שהקשה שאפי' באחד הלוקח יהי' אנו חושדים אותו ותי' דאין השני חוטא בשבילו משמע אבל אם שניהם לוקחים זה אסור מן הדין ודוק

והלום ראיתי אחרי רואי וכן מפורש בהר"ן בחולין בא"ט בד"ה דן אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור וז"ל ומקשי' הכא היכא אמרי' דמדינא כולם רשאין ליקח והתנן ביבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו כלומר משום חשדא י"ל דהתם כיון דחד הוא חיישי' שמא עיניו נתן בה אבל הכא שנים מעידים וא' יקח ליכא למיחש לחשדא דאין השני חוטא ולא לו ומש"ה לית בה אלא משום הרחק מן כיעור בלחוד ודן את הדין נמי לא ביחיד קאמר ורבב"ח נמי אחרינא הוי בהדי' דשרו ואפשר דר' כהנא ור' אסי הוו בהדי' ומש"ה אמרי' ותיפוק לי' משום חשדא דאלמא מדינא שרי עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו דגם אם יש תרי עדים או תרי דיינים וא' יקח יש עכ"פ כיעור אבל בחד דיין או חד עד חיישי' מדינא שמא עיניו נתן בה ורבב"ח נמי אחרינא הוי בהדי' ולכן הקשה הגמ' רק תיפוק לי' משום חשדא ולא מדינא וממילא משמע אם השני עדים לוקחים ביחד את השדה ג"כ מדינא חיישי' לחשדא ודוק ומתו' יבמות ומתו' א"ט משמע דמדינא אינו אסור אלא משום הרחק מהכיעור

ועלה בדעתי קו' אחת לשי' הר"ן דרבב"ח תרי הוי עמו ואעפ"כ פריך הגמ' ות"ל משום חשדא והשיב שבכל יום אומצא מעלי' ע"ש א"כ בבכורות דף ל"ו פריך בגמ' על הא דאמרי' כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו במאי עסקי' אי בחד מי מהימן ואי בתלתא מי חשדי' והא תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה עיי"ש נימא בתלתא רק לא יראה בשל עצמו בעבור חשדא דלהר"ן הוי גם אצל רבב"ח אחרינא בהדי' וצע"ג אך לק"מ דכל בכורות אדם רואה חוץ משל עצמו הלשון הזה משמע דמדינא אסור ולכן פריך מי חשדי' הגם דיש כיעור אבל אנן לא חשדי' ולא שייך לומר כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ודוק

ובזה יש לי נקודה נפלאה דרמ"א בא"ע סי' י"ב לא הביא דעת הר"ן דכ' בפי' שאפי' בב' עדים המעידים יש עכ"פ כיעור אם נשאת לאחד מהעדים והוא פלא גדול כעת

תמצית דדבר זה במחלוקת ראשונים תלוי דמשמע מדברי הרא"ש ונ"י והר"ן דאם הב' עדים לקחוהו בשותפות יהי' מדינא אסור ומתו' יבמות ומתו' א"ט משמע דמדינא אינו אסור אלא משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וגם אם שייך כיעור בע"א תלי' בפלוגתא דהרא"ש והר"ן והוא פלוגתא של מחבר ורמ"א.