מחנה חיים אבן העזר חלק ב לז

מתאבלים תלי' בדין עיר נדחת א"כ על אשת מומר שנשארת ביהדות לא יהי' מתאבלים עליה כשמתה כתבתי וז"ל ראי' זאת נפלאת בעיני שם נהרגו נשים יען שידעו מעון ויהי' נגררות אחרי בעליהן ולא גילו הדבר ולא פרשו מהם לכן אעפ"י שלא התרה בהן נהרגין אבל אשת משומד שלא נגררה אחרי בעלה ומתה ביהדות למה לא יתאבלו עלי' הלא גם בעיר הנדחת אם לא היתה נגרר אחריו לא נהרגת עיין רמב"ן בפ' עיר הנדחת וכבר העיר הגאון רו"ב בספרו סדר המשנה בה' עכו"ם והביא ראי' מפדר"א שגם בעכן ידעו ולא הגידו והשיג על הפר"ח עכ"ל ויש לי להאריך ואכ"מ (ועיין תוס' סוטה כ"ד וכ"ו ורמב"ם ה' תשובה פ"ו)

נחזור לשורש הדבר חלילה להעלות זאת להלכה שקטן כזה יהי' בהמרתו עכו"ם הלא אין לו דעת כלל אפי' בע"נ לא הי' נענש עיין מרדכי בסנהדרין [סי' תשט"ז] בשם ר"ת דשם בע"נ רק קטן שיש לו דעת אבל קטן שאין יודע בין ימין לשמאל חשוב ישראל יעו"ש ואני הסברתי דברי ר"ת שדבריו לכאורה מופלאים היכן מצינו לחלק בין קטן לקטן הלא אפי' אם הוא בר דעת אמרינן שדעת קטן אינו דעת עד י"ג שנים וגם שתי שערות ואמרתי בזה בדברי חת"ס ז"ל ביו"ד סי' שי"ז שמקשים על דברי רמב"ם דפסק שלא נאמרו שעורין לב"נ וגם פסק דאין הורגין קטן ב"נ ודבריו סותרים זא"ז ותי' מרן אמת דמה דאמרינן שבישראל נעשה גדול בשנים ושערות הוא הל"מ כמבואר בשו"ת רא"ש אבל מצד השכל תלי' בשכל ודעת של הנער אם נראה שהוא בר שכל בדעת יתירה הוא גדול וכל זמן שהוא חסר לב הוא קטן רק כך הוא הל"מ וכל זה בישראל אבל בב"נ אזלינן בתר שכלו אפי' הוא בן ט' שנים והוא בעל שכל הוה גדול אבל משולל השכל גם בב"נ אין מענשים

ולפ"ז סובר הר"ת שחדשה התורה שעורים חדשים בישראל אם האבות לא הלכו אחרי ע"ז אז נתן התורה לישראל זמן גדלות בשיער אחר אבל בע"נ שעזבו ד' והלכו אחרי אלהים אחרים ולא חפצו באנכי ד' אלקיך לא יהי' לך אלהים אחרים א"כ בחרו להיות ב"נ נשארו ג"כ כב"נ שגדלות תלי' משידע להימין או להשמאל וכיון שידעו לבחור בע"ז הם גדולים ונהרגו אבל קטנים שלא ידעו בין ימין לשמאל הווין קטנים אפי' בב"נ על כן לא נהרגין ודוק יש לי בזה הערה על דברי סדר משנה שם שהפלא על פדר"א במעשה דעכן בפ"ד מה' ע"ז ולפמ"ש נכון ואכ"מ עכ"פ בקטן בן שנה כ"ע מודה דנחשב לישראל כשר ולא כעכו"ם ואמו היא באיסור מינקת

(ג) ראיתי שנתקשה על ראית הרא"ש מכתובות דשאני התם שמא תמחה ולעכו"ם אין קנס אבל במומר כיון שיורש מן התורה מה איכפת לן שיאכל בהמרותו עכ"ד למה לא הקשה מעלתו על הגמ' למה צריכין לומר דתאכל בגיותה תיפוק לי' הבועל יטעון שמא תמחה ואין אני חייב קנס אך לק"מ אפי' בנזיר דיש בידו לשאול על נדרים אמרינן אוקמי על חזקתו שהוא עומד עכשיו עיין תוס' גיטין דף ל"ג ומהרש"א שם ותוס' מכות דף ט"ז וט"ז בה' חלה לכך הקשה הגמ' דעכ"פ לא יהבינן לה ויהי' ביד ב"ד ליוצאי חלציה וה"ה במומר לא יהבינן ליה ודוק

ואוסף נופך דבאמת בישראל חידשה תורה דבר חדש דאמרינן אוקמי אחזקה דהשתא כמו שדבר עכשיו כך יהי' לעולם אבל בב"נ לא חידשה התורה חזקה היינו לומר אוקמי אחזקה דבגמ' חולין [י' ב'] אמרו מנ"ל דאוקמי אחזקה וילפי' מנגע וכל זה בישראל אבל בעכו"ם לא אמרינן כן ולכך הבועל צריך לשלם דאותו קנסי' מכח אוקמי אחזקה אבל אצלה דחיישינן שמא תמחה ותעקור הגירות לא אמרינן אוקמי אחזקה דהא חיישינן שמא תעקור הגירות וא"כ אין לה גם כח חזקה הן אמת דלא אמרינן אוקמי אחזקה על העתיד רק על העבר אעפ"כ בנידן כזה שהעבר נקשר בעתיד אולי אמרינן אוקמי אחזקה אפי' בעתיד דאל"כ אנו עוקרים בהעבר אבל בגיורת אמרינן בהיפך דחיישינן על העתיד וממילא לא נאמר בה חזקה אפי' בהעבר ודוק

(ד) וראיתי שהביא בשם אביו הגאון קדוש ישראל רע"א ז"ל דאם נתעברה מעכו"ם שייך איסור מינקת דאמרו בגמ' מאן חבירו פרסיים וצוה לעיין בפ"ת בא"ע אין לי ספר הנ"ל אבל בודאי הובא שם דהגאון נוב"י מהד"ת כתב בהיפך ואחרי נשיקות עפר כפות רגלי תורתו של אביו נ"ל דהדין עם הנב"י דכ"ז שעכו"ם חי הוי חבירו של ישראל במו"מ וכל עניני הגוף אבל אם מת העכו"ם לא נקרא זונה שלו מניקת חבירו דמה נשאר עוד שנקרא חבירו אבל אם נתעברה מישראל אז גם אחר מיתתו נקרא חבירו שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ועיין רמב"ן בתורה על פסוק בנים אתם לד' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת דבר מתוק (ועיין שבת דף קנ"א) ודוק

(ה) העיר מעלתו נ"י בספק אם הרגתי לילד אם צריך הבעל לפרוש ממנה שלא תהנה ממעשה איסור ומחלק דשם העבירה קירב הנאה אבל כאן פעל רק סילוק האיסור כמו מבריח ארי והביא ראי' אטו אשה שהרגה לבעלה תהי' אסורה להנשא שלא תהנה מאיסור וסמך שמותרת דאמרו הרגתיו לא תנשא משום זלות שפתים עכ"ד יפה מחלק אבל יש להשיב דשאני שם א"א כיון שבעלה אינו חי א"כ היא אינה א"א ומהכ"ת תאסר משום שלא תהנה מהעבירה אטו הוה העבירה שהרגה לבעלה רק שהרגה נפש מישראל א"כ אין נקשר העבירה בזה שהוא מותרת העבירה הוא שהרגה נפש מישראל וההיתר היא שבעלה אינו חי אבל בצורם אוזן או מבשל בשבת או שוחט אוא"ב העבירה הוא נקשר בשם התיקון והבן הבדל זה וא"כ במינקת שכבר חל עלי' איסור מינקת והיא תרויח בזה שהרגתה לבנה א"כ נהנית במעשה העבירה דאטו יגרע הרגתו מגמלתו דלא תנשא ושפיר י"ל שלא תרויח ונשארת באיסורה הקודם ו)עיין ר"ן פסחים בטעם חמץ לאחר הפסח דהוה דשיל"מ דאל"כ ירויח במה שאסרו רבנן החמץ לאחר הפסח) ודוק

ומה שמחדש דכל הקנס הוא שלא יעשו עוד הפעם וכיון שחקרו חכז"ל שטבע אשה לרחם ול"ח שמא תהרגנו א"כ לא חיישינן שיעשה עוד הפעם משא"כ במבשל ואינך חיישינן שיעשה עוד איסור הנ"ל דפח"ח וראיתי שמביא ראי' דליכא איסור מינקת בזונה מדאיבעי בתולה שעיברה מהו לכה"ג תיפוק לי' משום איסור מינקת אלא עכ"ח דבזונה ליכא איסור מינקת עכ"ד לא ידעתי איך יצא מפיו הלא הגמ' חקרו דין תורה ומהו שנעשה אח"כ איסור דרבנן עכ"פ חקרו הדין תורה ונ"מ גם אח"כ אם היא בתולה לגבי נישואין דל"ש בה איסור מינקת וכדומה ולא ידעתי איך שגה ברואה. וגם פלא בעיני שלא דובר כלל מזה אולי נתעברה מעכו"ם בכפר שרוב ערבים א"כ נפסלת עליו כלל הדבר לא ידעתי היתר בדבר הזה.