מחנה חיים אבן העזר חלק ב ל

מאיר סי' ה' ובתה"ד סי' רצ"ט א"כ פשיטא אם צוה לו לעשות והיה הנכרי שלוחו שיוכל גוי שלוחו לעשות שליח אחר במקומו בודאי בגוי אין שליח עושה שליח להיות כישראל ויש להאריך בזה הרחבתי הערת בני כי יש דברים בגו בעזה"י

ועלה בדעתי שימכרו היראים בעלי הצאן את העדר בערך דמיהם ויטלו פרוטה בתורת כסף על מכירת הדיר והצאן והגוי יקנה בקנין המקום כי בגוי צריך כסף וגם משיכה עיין יו"ד סי' ש"ך ואח"כ יוכלו הישראלים לצוות לגוי שיסרסם

ואקדים לכאורה אי יש איסור שבות בשאר איסורים נבוכו האחרונים בדעת רמב"ם פ"א מה' כלאים פסק דמותר לישראל לאמור לגוי שיזרע לו כלאי זרעים וביאר שם הכ"מ דע"כ איירי בארץ ישראל דבחוץ לארץ מותר לישראל עצמו לזרוע וא"כ סובר הרמב"ם דאין איסור אמירה לעכו"ם בשאר אסורים ובפ"ו מהל' א"ב פסק דאסור לאמור לגוי לסרס בהמתו וכן פסק בפי"ג מה' שכירות דאסור לאמור לגוי חסום פרתי ודוש בה והוא פלא גדול

ונלע"ד לתרץ בעזה"י דיש הבדל דסובר רבינו דאיסור אמירה לעכו"ם בשאר איסורים צריך להיות דומה לשבת כמו בשבת דלא משכחת היתר לישראל לעשות המעשה בעצמו בשום אופן דשבת קודש בכל מקום ובכל זמן ואי אפשר לישראל לעשות מלאכה בו ביום בהיתר וא"כ אסור לצוות אפי' לגוי לעשות וה"ה בחסימה או בסירוס דהוא מעשה עבירה אשר אסור לישראל לעשות בשום מקום ובכל זמן דהא חסימה וסירוס אסור לישראל לעשות אפי' בחוץ לארץ וא"כ הוה המעשה מעשה עבירה ויש איסור באמירה לגוי אבל בכלאי זרעים דמותר לישראל בעצמו לזרוע כלאי זרעים בחוץ לארץ וא"כ משכחת דמעשה הנ"ל יעשה אפי' ע"י ישראל בעצמו רק בארץ ישראל אסור לישראל לעשות כן א"כ אם יאמר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים הגם שעומד בארץ ישראל אשר שם אסור לישראל לזרוע כלאי זרעים עכ"פ לא שייך איסור אמירה לעכו"ם שבות יען דמה שמצווה לו לזרוע כלאי זרעים משכחת דישראל בעצמו יעשה מעשה הנ"ל בחוצה לארץ ואין איסור שבות באמירה דאין מוחלט דמעשה הנ"ל יהי' אסור לישראל ואיסור אמירה לעכו"ם בשאר איסורים צריך להיות דומה לאיסור אמירה לעכו"ם בשבת דאין היתר כלל לישראל ולכן פסק הרמב"ם בכלאי זרעים דליכא איסור אמירה לעכו"ם ובחסימה ובסירוס פסק דיש איסור אמירה לעכו"ם ודוק

ובעבור זה נקט הגמ' חסום פרתי ודוש בה דאז אמר לו מעשה העבירה בפירוש ויש איסור אמירה לנכרי שבות אבל אם יאמר לנכרי חסום פרתי בלבד הגם שיודע שגוי ידוש בה כיון שלא הזכיר מעשה עבירה ליכא בו איסור אמירה לנכרי וכן רב אשי שצוה לנכרי עיין בשבת קל"ט שהקשה הר"ן למה לא חקר הגמ' בדין אמירה לעכו"ם ועיין בכ"מ בפ"א מה' כלאים דרב אשי לא סבר לה דהלכה כדברי המיקל בח"ל וא"כ נשאר הקו' דיש איסור אמירה לעכו"ם אך דלא אמר ליה בפירוש לזרוע לו כלאי זרעים רק יהב ליה לזרוע כשותא ודוק בקיצור כנלענ"ד

ונחזור לנידן דידן דבסירוס גם לרמב"ם יש איסור אמירה לנכרי רק אם ימכרו הצאן לנכרי אז ויוכלו לאמור לגוי הקונה שיסרס אותה ע"י גוי אחר עכ"פ דהא תוס' בב"מ דף צ' כתבו דמותר לישראל לומר לו הילך בשר ובישל לצרכך בשבת כמו שמותר לומר לגוי שיאכל נבילות כיון דאין ישראל נהנה במה שגוי מבשל בשבת דאין מזונו עליו וה"ה כאן כיון דהצאן הם של נכרי אחר המכירה א"כ מותר לומר לו שיסרס אותם אי לא קיי"ל כרב חדקא דסובר דיש איסור סירוס בגוי דהא רוב פוסקים סוברים דאין הלכה כר"ח ולהסמ"ג דסובר דהלכה כר"ח א"כ אסור לומר להגוי הקונה שיסרס את הצאן אבל לאמור לו שיצוה לגוי אחר לסרס הוא רק לפני דלפני בגוי ואין עבירה על ישראל כלל

אך באמת בתוס' שם הביא בשם ר"י וז"ל מיהו אמר ר"י דלא דמי לאמור לנכרי אכול נבילה דלא שייך התם אמירה לנכרי שישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפיו אבל הכא אותו דיבור שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל ולחסום עכ"ל ובער אנכי מהבין דברי תוס' הכי אכילה הוה הפי' שיניח בתוך פיו הלא אכילה נקרא שילעוס ויבלוע וא"כ אם מצוה לגוי שיאכל נבילה היינו לבלוע הוא מצוה לו דבר שאסור לישראל לעשות וצע"ג

ואמרתי להסביר דעיקר אמירת נכרי לעשות מעשה איסור שאסרו חכז"ל היינו מטעם דמחזי כשלוחו שעושה על פי ציות ישראל ועיין בבית מאיר סי' ה' שהביא חקירת פנ"י דיהי' אסור מדאורי' דלחומרא יש שליחות והביא ראי' מרש"י שבת דף ק"נ ועכ"פ הגם אי גוי לא נעשה שליח לישראל או אין שליחות לדבר עבירה אפי' אם השליח לאו בר חיובא ולא הוה שליח ממש עכ"פ נראה כשליחות ואסרו כחז"ל

ולפ"ז אני אומר הלא מבואר בקדושין דף מ"ג דאפי' לבית שמאי דיש שליח לדבר עבירה אבל בחלבים ועריות ליכא שליחות דזה נהנה וזה מיחייב לא אמרינן דבעריות וחלבים דעיקר החיוב על הנאת בעילה או הנאת אכילה הנאת גרון או הנאת מעיו עיין חולין סוף פ"ז וא"כ כיון דעל הנאת אכילה ליכא שליחות בעבירה וה"ה באכילת מצוה כגון אכילת פסח או אכילת מצה או אכילת קדשים לא משכחת כלל כח שליחות וא"כ מותר לישראל לומר לגוי אכול נבילה דעיקר החיוב אם ישראל יאכל הוה על הנאת גרון או הנאת מעיו ועל הנאה לא משכחת שליחות כלל אפי' אם יש שליח לדבר עבירה א"כ לא מחזי הגוי כשלוחו וגוי אין עושה איסור אם אוכל בהנאה נבילה אבל לבשל בשבת דהוה מעשה אם יש שליח לדבר עבירה וגוי יהי' שליח לישראל הוה איסור א"כ אסרו חכמים לאמור לגוי לעשות דמחזי כשלוחו ודוק

ובזה יש לתרץ קו' מחה"ש בסי' ש"ז ס"ק כ"ט שהשיג על המרדכי שהקשה מגיד הנשה ששולח אדם לנכרי על דין דמותר לומר לגוי בשל בשולך ונתקשה הגאון דלפי דברי הר"י לא קשה קו' הנ"ל דישראל מותר ליתן גיד הנשה בתוך פיו של גוי יעו"ש

ולפמ"ש לק"מ דכל הטעם דמותר לומר לגוי לאכול נבילות יען דזה נהנה וזה מחייב לא אמרינן וא"כ לא שייך לאסור אמירה לעכו"ם משום שמחזי כשלוחו דהלא בהנאה לא שייך שליחות וא"כ בגיד הנשה דעץ בעלמא הוא והתורה חייבה עליו אי יש שליחות לדבר עבירה הי' שייך באכילת גיד הנשה שליחות דאין כאן משום נהנה רק משום דעשה פעולת אכילה וא"כ בגוי דלא נאסר בגיד הנשה נראה כשלוחו של ישראל ואסור לומר לו אכול גיד הנשה ודוק

שוב התבוננתי דכבר ביאר הפלתי בסי' ס"ה הגם דאין בגיד הנשה בנותן טעם היינו דלא נחשב לאכילה אבל עכ"פ נחשב הנאה כי טעם קלוש יש בו בודאי יעו"ש בשם רשב"א וא"כ עכ"פ שייך בו זה נהנה וזה מחייב לא אמרינן ודוק.