מחנה חיים אבן העזר חלק ב יח

של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרין לו כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני והוא אומר הן ואומרין לו חתום וחתום שנאמר ביד כל אדם יחתום עכ"ל" הכוונה בכל עבירה יש לידון באיזה מקום הוא נעשה אם עומד בין קלי דעת אשר מתאוים להקל עולם עול התורה מעל צוואריהם לשנות התורה ולעקור היראה ורבותינו אם באו במקום שראו קלי הדעת גדרו גדר לאסור גם המותר והפורץ לפני קלי דעת עבירה קטנה נחשבת לגדולה וזה ששואלין אותו "כך וכך עשית במקום פלוני" במקום הקלי דעת פרצת גדר וגם בדור כשר צנועים ומגודרים אין יושבי עיר אחת לומדים להרע מעיר אחרת אבל בדור רע הכל סר יחדיו נאלחו נקל הוא שיעבור עבירה ממקום למקום שילמדו כל יושבי מדינה מעיר אחת וזה ששואלין "ביום פלוני" הוא הזמן אשר הכל סר "והוא אומר הן" שמודה על המקום שבין קלי דעת עשה עבירה וגם מודה על הזמן ואומרין לו חתום" שגם הי' איש מכובד שממנו למדו יושבי מדינה שנמשל לחותם כי הכל הולך אחר החתום והבן בקיצור וכל זה בא יען שאדם חושב שזרח לו השמש השכל והבינה יותר מהדור שהי' לפניו וזה שרמזו "כל מי שטעה הענן נקלף מעליו והשמש זרחה עליו בתוך הקהל" הוא משל שפרח ציץ המינות בקרבו וחשב שענן והחשך נח על מנהיגיו ועליו זרח השמש השכל וע"כ "הכל יהי' יודעין מי שטעה ויתלו אותו" שנגלה על ידי עצת חטאין בבעל פעור מי שתעה מדרך השכל ומצוה להמית אותו על שהרהר אחרי השכינה ונביאי' ומנהיגי' והבן

תנחומא פ' פנחס על פסוק ויכפר על בני ישראל וז"ל וכי קרבן הקריב אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן עכ"ל

יראת אלקים היא חכמה ואיזה חכם הרואה את הנולד אם בראה שרשע יפרח ברשעתו שהתחיל איש זדון להעיז במצחו לפרוץ גדר לעבור ביד רמה איזה דבר הגם שהוא עבירה קטנה נדע שהוא נס להתנוסס כי הוא רק לנסות את היראים לראות אם יקנאו כנגדו הצדיקים להוכיח אותו על חטאו ואם לא יקנאו בו יוסף אומץ ברוחו יש מחר אחר זמן יעבור עבירה גדולה זו ואם גם אז לא יפול משערות ראשו ארצה שלא קמו כנגדו עבדי ד' יתחזק בעבירה גדולה מהשני' כי כך דרכו של יצה"ר "היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ועשה כך ולבסוף אומר לו לך ועבוד עבודה זרה" שהיצה"ר מסית רק לעלות מעלה מעלה להחל בקטן ולכלה בגדול בכל יום יעלה מעלה לעשות כך וכך מעבירות עד לבסוף מסיתו לעבוד ע"ז כחכז"ל שאין צו אלא ע"ז" כי צו לצו וקו לקו והתכלית לעבוד ע"ז מתחיל בקורי עכביש ונעשה כעבות עגלה וא"כ איפו מי נתן יד לפושעים שגדלו ברשעתם הלא המה הצדיקים אשר לא עלו בפרצות לעמוד כנגד הרשע מיד וברגע אשר התחיל לפרוץ גדר בכרם ד' צבאות בית ישראל שלולא התמהמה זמן זמנים ימים רבים לראות לבלע את הקודש מעט מעט זעיר שם וזעיר שם לא הי' בא עד כה שיעמוד בן אשה ישראלית במחנה העברים לחרף ולגדף את ד' וליתן חרפה על בית ישראל ויגדל האשם עד שנתחייב הרשע מיתה שישפך דמו כמים שמיתתו תהי' כפרתו וכאשר העיז זמרי בן סלוא נגד משה רבן של ישראל ונביא גדול לד' לשאול לו אם הזונה כזבי מותרת לו ומשה השיב שהיא אסורה עליו ושאל הרשע אותו בת יתרו מי התיר לך כבר העיז ופרץ גדר המוסר והי' ראוי שיעמדו מן הצדיקים לקנא קנאת ד' לקפוץ עליו ולהכות אותו ולמרוט שערות ראשו לענוש אותו כדי רשעתו ולא הי' מעיז עוד לעבור תאות יצרו לזנות עמה בפרהסי' לבוא לחיוב מיתה "קנאים פוגעין בו" ועל ידי שהצדיקים אחזו שער הסבלנות לראות כבלע את הקודש חטאו חטאה גדולה וכאשר רץ פנחס לבוא אחרי צוד רשעים ומצא אותם קשורים ככלבים ודקר אותם ושפך דמם ארצה נחשב לו כאלו הביא הקרבן על החטא וזה רמזו חכז"ל כתיב "ויכפר על בני ישראל" ונתפלאו חכמי לב "וכי קרבן הקריב" הגם אמת נכון הדבר שבני ישראל היו צריכין קרבן לכפר עונם אבל איה הקרבן אשר הקריב פנחס לכפר בו על בני ישראל "אלא ללמדך שכל שופך דמן של רשעים מי שמקנא לד' לשפוך דמן של רשעי ישראל העומדים במחנה העברים יחשב לצדקה כאלו הקריב קרבן" שפיכת דם לאיש פריץ אשר פרץ נחשב להשופך כאלו הקריב קרבן והבן

ילקוט פ' מטות על פ' וידבר ד' אל משה נקם נקמת בני ישראל וז"ל אין וידבר אלא לשון עז שנאמר וידבר העם באלקים ולמה דבר עמו בלשון עז לפי שלא מיחה בשבטו של שמעון אמר ליה הקב"ה ומה אם בזמן שעמדו כל ישראל בצד אחד בשעת העגל ולא הי' עמך אלא שבט לוי בלבד עמדת ומחית בכל ישראל עכשיו שכל ישראל עמך לא עמד בצד אחד אלא שבטו של שמעון לא הי' לך למחות עליך אמר הכתוב התרפית ביום צרה צר כוחך עכ"ל

סביביו נשערה מאוד הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוש השערה ועל כן דבר ד' עם משה קשות אשר סבל גודל העזות של זמרי הפורץ יען "שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע" כאשר סרו בני ישראל מן הדרך אשר צוה ד' ועשו להם עגל מסכה שאמרו חכז"ל "כל המודה בע"ז כופר בכל התורה כולה" וגם כמעט נתפשו כל בית ישראל אחרי העבודה זרה אז עמד משה בשער המחנה וקרא בקול גדול "מי לד' אלי" אנו הנשארים נדע כי העת למסור נפש "או חברותא או מיתותא" ונקדש שם שמים ברבים אבל במעשה זמרי שאין החטא בעצם גדול כל כך שאין עליו מלקות או מיתות ב"ד רק "קנאים פוגעים בו" וגם הלא רוב בני ישראל גדורים בעריות בני עליה ישבו על כסא משפט לשפוט בן פריץ כדת על כן האמין משה לא טוב להגלות חמה ולשפוך דמי הפורץ כמים נגרים "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט" טוב להמתין עד כי יעבור זעם וקצף אז ישפוט מישרים לכן נשאר משה להיות עניו לסבול הכל אבל הקב"ה גילה לו למשה לא מחשבותי מחשבותיך גדול עון זמרי מאד העיז האיש הרשע לבוא בזרוע רמה עם הזונה אשר בימינו לעיני כל רואי שמש לפני הנביא וזקני ישראל "המעיז ברבו כאלו העיז בשכינה כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה" הוא עבודה זרה פנימיות שהרשע הזה מציב יד חציפות להרוס ולנתוץ יותר ויש לנקום בחמה שפוכה באיש המעיז כי המון בית ישראל בנקל ילמדו למרוד בנביאים מאשר ילמדו לעבוד ע"ז ולאמור לעגל זהב שהוא הוציאם מארץ מצרים ולכן כעם ד' ודבר קשות עם משה שלא מיחה בשבט שמעון מיד ואמר "התרפית ביום צרה מה שהתרפת ביום צרה הוא אות ומופת "צר כחך" שלא צפית בחכמה להבין עד כמה הדברים מגיעים לראות את הנולד שירבו פושעי ישראל והי' לך לעלות בפרצות מיד והבן

תנחומא פ' מסעי פסוק אלה מסעי בני ישראל וז"ל בחית כצאן עמך ביד משה ואהרן מה נחית לשון