מחנה חיים אבן העזר חלק ב קעח

שיעלה זה בדעת אדם וה"ה כאן כיון שנאסרה מהכ"ת שיהי' מועיל לה אם הסוף הוא באונס בודאי הסיפא איצטריך לאשמועינן אם תחלתה באונס וסופה ברצון דלא נאמר דנאסר' ע"י סוף ביאה כאבוה דשמואל בכתובות דף נ"א דסוף ביאה אוסרת אותה וקמ"ל דמותרת דיצרה תקפה ונחשב כאונס דכפאה היצה"ר של הבועל או יצרה של בשרה אבל לאשמועינן דתחלה ברצון וסופה באונס אסור היא פשיטא

ונלפע"ד לבאר בעז"ה הנה בספרי מחנה חיים סי' צ"ט בארתי הסוגי' דכתובות דף נ"א תחילתה באונס וסופה ברצון הפי' בתחלת העראה היתה באונס ובסוף הערא' ברצון בתחלת הכנסת העטרה היתה אנוסה ובסוף הכנסת העטרה היתה מרוצה אעפ"כ מותרת לישראל דיצר של תחילת העראה כופה אותה לרצות על סוף הכנסת עטרה כפי' רש"י שם וז"ל תחילתה של בעילה וסופה של בעילה ובכל ביאות אסורות הנאמרי' בתורה דן התורה על העראה חוץ בשפחה חרופה וכפי' ר"ת קידושין דף י' תחלת ביאה קינה או סוף ביאה קינה היינו תחלת העראה קונה או סוף העראה קונה דעדים לא ידעו מצורה של מנאפים רק שהערו זה בזה עיין רמב"ם פ"א מה' א"ב ה' י"ט וא"כ לענין סוטה אם נאסרת לבעלה היינו אם הערה בה ודן אבוה דשמואל הגם דתחלת העראה הי' באונס הסוף כבר ברצון ורבא אמר האי רצון אונס הוא דיצרו או יצרה אנסה והבאתי שם לשון הרמב"ם בפ"א מה' א"ב ה"ט שכתב וז"ל ואשה שתחילת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופין אותה לרצות עכ"ל הרי מבואר שיצה"ר אשר הוא כשלהבת אש בוער בקרבה להיות מרוצה לסוף העראה

וחקרתי שם בד"ה אך אם הי' תחלת העראה ברצונה ואח"כ התחרטה טרם שנגמר ההעראה הגם שאמרינן שאסורה וגם נענש בב"ד דכיון דתחילתה ברצון עפ"י הרוב גם הסוף ברצון דאם אפי' תחילתה באונס הוה הרוב סופה ברצון מכ"ש אם תחילתה ברצון אמרי' בוודאי סופה ברצון אבל אם היא בעצמה יודעת שטרם שנגמר ההעראה התחרטה והי' באונס אינה נאסרת על בעלה ולא צריכה להודיע לו שזינתה כי היא ידעה שהי' סוף העראה באונס ולא נאסרה עליו יעו"ש

וכעת נ"ל לחדש שירושלמי מרמז שהיא אסורה עליו אפי' אם אמת שהיתה אנוסה בסוף העראה והוא דנחזי אנן בכל בעילה ובעילה אשר הבעל בועל אותה אז תחילת העראה נעשה ברצון האשה אבל משהתחיל הבעל לבעול אז אין בידה עפ"י רוב שלא לרצות על סוף העראה שכבר התלבש הבועל אותה יצר על הסוף והתורה אמרה ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת מזה דרשי' מה תחת אישך לרצון אף כאן לרצון הא נתפסה מותרת א"כ אם היה מרוצה לנואף באותו חלק ביאה אשר הוא חלק רצון תחת בעלה אסורה היינו תחילת העראה האשה נבעלת ברצון תחת בעלה כך אם נבעלת אותו חלק מן הנואף ברצון היא נאסרת דהא שטה תחת אשה אבל אם נתפסה בתחילת העראה מותרת אעפ"י שבסוף העראה היתה ברצון כי אותו רצון אונס הוא מכח יצר התאווה ואפי' תחת בעלה לא הוה רצון כי יצרו אלבשה שמבקשת הסוף ביאה והבן

ומבואר הירושלמי ויש לך תפוסה בישראל והיא אסורה ואיזה היא כגון שתחלתה ברצון היינו תחלת הערא' ברצון אפי' סוף העראה באונס אם היא בעצמה יודעת שהיתה אנוסה שקרעה בגדיו ותלשה שערותיו והכתה אותו שלא יגמור ההעראה כי התחזקה וזכרה פחד ד' וגודל העונש אשר יגיע אלי' והוא לא שמע אלי' וגמר העראה אסורה הגם שתחילת העראה הוה רק כביאת אברים כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בסנהדרין דף נ"ד וז"ל ומערה נקרא המכניס כל העטרה והמשמש הוא המכניס כל האבר כולו אבל הכנסת קצת העטרה הנה הוא כמו שבא דרך איברים עכ"ל הרי מבואר דהכנסת מקצת עטרה הוה רק כביאת אברים וא"כ לא תאסר דהגמר העראה הפועל איסור זנות ואיסור טומאה לבעלה היתה היא תפוסה אעפ"כ היא אסורה דחלק אשר תבעל לבעלה ברצון הי' גם תחת הבועל לרצון ונאסרה

וגילה הירושלמי ויש לך שאינו תפוסה בישראל ומותרת היינו תחילתה באונס תחלת העראה באונס הגם שהוא רק כביאת אברים וסופה ברצון שהוא גמר העראה שהוא העיקר הביאה ואז לא הוה תפוסה אלא אפי' אחזה בו ובקשה הגמר העראה אעפ"כ מותרת ודוק

ומביא הירושלמי ראי' מאיתתא דנאנסה אמר לה ולא ערב לך ואמרה לו כטובל אצבע בדבש ונותן לתוך פיו שמא אינו רע לו טרם שהגיע להחיך אבל משעה שמגיע לחיך וערב לו כך משעה שהגיע האבר לפי המקור מיד פוגע התאוה וערב לה כי האיסור זנות פועל שרע לה עד שמרגיש אותו מקום הנאת תשמיש ולכן אם תחלת העראה באונס סוף העראה ברצון ולכן אם תחלה באונס סופה ברצון דיצרו ויצרה כופאין אותה והוה כאונס ודוק

ולכאורה קשה הגם שיודעת בנפשה שעד שלא נגמר העראה היינו הכנסת עטרה כבשה יצרה מפני פחד ד' וגם בקשה שיפרוש והכתה אותו ומרטה שערותיו וקורעת בגדיו אעפ"כ נאסרת דהא הכניסה עצמה בסכנה גדולה כי אין לך אש בנעורת יותר מזה ועל הרוב גם טבעה כופה אותה שתבקש הסוף העראה וגם אחד מאלף שהנואף יעצור ברוחו ויפרוש להיות אוד מוצל מאש הרי מעלה מעל באישה הגם אפי' אם נאמר לענין עונש שמים בכה"ג או בעונש ב"ד פטורה יען דבסוף העראה אשר הוא עיקר הביאה היתה אנוסה אין לה חטא משפט מות או מלקות עכ"פ מעלה מעל בבעלה ואסורה הרי חזינן דהצריכה התורה לכתוב ושכב איש אותה שכבת זרע למעט דרך אברים כמבואר בסוטה דף כ"ז דס"ד כיון דקפיד הבעל גם על זה נאסרה קמ"ל קרא דווקא שכב איש אותה שכבת זרע היינו מקום הזריעה אבל אם הכניס מקצת עטרה באותו מקום שהיא שכיבה של נואף ונאסרה ועיין ט"ז יו"ד סי' צ"ט בשם מהרי"ק אם לא ידעה האשה שזנות עבירה אסורה הגם דלא מעלה מעל בד' עכ"פ מעלה מעל בבעלה יעו"ש וה"ה כאן אסורה דאין מעילה בבעל גדול מזה שהיתה מרוצה בתחילת ביאה ודוק

ואחר העיון ראיתי דלא דמי דא"כ אפי' אם באמת פרש הבועל טרם שגמר כל העראה היינו הכנסת עטרה כולה תהי' אסורה לבעלה דהא מעלה בו מעל וזה אינו אמת דכל זמן שלא הכניס עטרה כולה הוה רק ביאת אברים ומותר' בשלומא בעובדא דמהרי"ק דנעשה ביאה גמורה הגם דלא מעלה מעל בד' עכ"פ מעלה מעל בבעלה אבל הכנסת מקצת עטרה לא הוה ביאה רק פריצות וחציפות אבל ביאה לא הוה ואינה נאסרת ואבאר דבר זה בעזהי"ת

בסוטה דף כ"ו ע"ב הקשה הגמ' למה כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע ומסיק אלא אמר רבא פרט לשיקנא לה דרך איברים אמר לי' אביי פריצות בעלמא