מחנה חיים אבן העזר חלק ב קע

חסר רק הזמן לדעת את הנעלם אז בודאי אפי' ר"ל מודה דאמרו אמ"ל דהוכיח סופו על תחילתו אבל כאן ביבמה שהפילה יש באפשרות בשעה שחלץ לה הי' העובר ראוי' להיות בר קיימא ואח"כ בא איזה מקרה לא טהור גברא ונעשה נפל ע"כ מזה שיצא נפל לעולם אין הוכחה שגם מעיקרא הי' נפל ואם אמת שהולד הי' בשעת חליצה ראוי' להקמה בודאי לא מהני החליצה הלז דתורה אמרה ובן אין לו והי' אז עיין עליו רק ר"י סובר מדהשתא נפל אמרי' גם מעיקרא בשעת החליצה הי' נפל אשת בל יחזה שמש ור"ל פליג ואומר שבשע' חליצה הי' ראוי' להיות בר קיימא ואח"כ נעש' נפל והבן

וראה שנמ"י כ' וז"ל ופסק תלמודא דגמ' כר"ל דחליצה מעוברת לאו שמה חליצה ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמרי' איגלאי מלתא למפרע שהעיבור לאו כלום הוא ואע"ג דקי"ל בהרבה מקומות אמ"ל שאני הכא שאם בשעה שחלץ לה הי' ודאי שלא היתה ראוי' לבוא לכלל לידה אה"נ דההוא עובר כמאן דליתא דמי' וחליצה שחלץ לה כשרה אלא שאינו כן דאיהו חייש דלמא באותו שעה ראוי' היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוא עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו דאם באמת הי' הולד זה נפל מעיקרא מודה ר"ל דחליצה כשירה ולא נקרא חליצת מעוברת רק ר"ל חושש שמא בשעת חליצה הי' באמת ראוי' להיות בר קיימא ואז לא מהני החליצה ולכן צריכה חליצה אחרת אבל זה דווקא לחומרא חייש ר"ל שמא הי' בר קיימא בשעת חליצה אבל להקל אם נשאת לכהן אמרי' בהיפוך דלמא מהריון ומבטן הי' נפל וחליצה קמייתא מהני וא"כ היא ספק חלוצה לכהן וצריך לגרשה בגט ודוק בזה כי נכון מאוד דנמ"י לשיטתו אזיל

ולכאורה עדיין קשה למה ניחוש שלא להקל ספק חליצה לכהן דהוה רק איסור דרבנן כנודע וא"כ אי כל הטעם גם לר"ל משום ספק שמא לא הוה בר קיימא ויהי' מהני חליצה קמייתא הוה רק ספק איסור דרבנן וניזל להקל לאמור הולד הי' אז בשעת חליצה בר קיימא ולא הוה חליצה כלל וא"כ ספק דרבנן לקולא וצע"ג אמנם לק"מ כיון שבודאי הי' כאן מעשה חליצה ואם באמת לא הי' הולד בר קיימא היא נעשית חלוצה בזה אסרו רבנן הספק ודוק

וראי' לזה מדברי הב"ש סי' קס"ד ס"ק ו' שחקר הגם שמקיל בש"ע באשה שצריכה חליצה מספק דרבנן אם נשאת לכהן ולא תחלוץ עוד כגון במת הולד תוך ל' יום אבל אם חלץ למעוברת ומת הולד תוך ל' יום ונשא אח"כ לכהן תצא יען דנעשה בה מעשה חליצה ודוק

ואגב גררא אעתיק דבר מחדושי ליישב קו' תוס' יבמות דף כ"ד דשם אמרי' ספק חליצה לכהן מותר ובהחולץ אמרי' אם מת הולד תוך ל' ונשאת לכהן לא תחלוץ כדי שלא תאסור לבעלה ועיין במרדכי פ' החולץ וכן הוא קשה לשיטת נמ"י ביבמות שכתב אם נשאת לכהן תצא וכי חלילה נעלם ממנו גמ' ביבמות כאשר העיר הב"ש סי' קס"ד ס"ק ו' וכן מצאתי הערה נפלאה בח"מ בא"ע סי' ל' כ' הך דין דספק חלוצה מותרת לכהן ובסי' ז' כ' הטור שבן ספק חלוצה הוא ספק חלל יעו"ש

ואמרתי בקיצר הערה אחת בשלומא ביבמות דהוה ספק למי שכנסה אם היא יבמה או היא חלוצה מאיש אחר אז ליכא אצלו חזקת איסור וספק חליצה מותרת אבל אם כהן נשא ספק חלוצה שמת הולד תוך ל' יום דהי' לאשה זו חזקת איסור כשמת בעלה דהא ולד פוטר עד שיצא לאויר העולם ונמצא דהיא היתה אסורה לכל העולם רק שיש לפנינו ב' היתרים (א) אם תלד ולד יפעל הלידה פטור שתהי' מותרת אפי' לכהן (ב) שתקבלה חליצה ופועל החליצה פיטור לישראל ולא לכהן וא"כ אשה זו היתה מתחילה בחזקת איסור לכהן עכ"פ מכח איסור יבמה לשוק ויש ספק אם בא לה היתר מכח ולד ונעשה היתר אפי' לכהן או בא הפטור מכח חליצה ונשארת לכהן באיסור חלוצה ומחזיקין מאיסור לאיסור ואפי' בדיעבד תצא מכהן מכח ספק חלוצה ודוק

סוף דבר הכל נשמע דצריך הכהן לגרשה משום איסור חלוצה אשר חל עלי' ע"י מעשה חליצה הנעשה כנלע"ד בעז"ה

ואיידי דאיירי לא אמנע מלהעתיק דבר מחדושי אשר הערותי על מתני' יבמות שם וז"ל לשון רשב"א במתני' דכאן פלא בעיני שהקשה קו' התוס' למה לא נקט החולץ למעוברת ותי' וז"ל א"נ י"ל משום סיפא נקטי' דקתני הכונס ליבמתו ונמצאת מעוברת דלא מתני' לי' הכונס ליבמתו מעוברת דלא ברשיעי עסקי' דמעייל נפשי' בספק כרת עכ"ל ולא ידעתי למה קורא רשב"א ספק כרת כיון דרוב ולדות בר קיימא (ועיין פ' שור שנגח) א"כ הוא מעייל נפשי' בודאי כרת דרוב דאורייתא הוא וצע"ג בעיני וראה פלא דנמ"י כ' במתני' וז"ל וכ"ש בסיפא דהכונס שהי' רשע אי מכניס לאשת אחיו מעוברת דרובן יולדות ולד של קיימא עכ"ל ונ"ל שרשב"א סובר דרוב לא נתחדש רק לענין מה שנוגע לעונש ב"ד הן בממון או מלקות או מיתה אבל באיסור כרת שלא נתחדש רק בין אדם למקום בלבד אז לא הוה לרוב דין אלא כמחצה על מחצה ספק יש כאן איסור או לא ועיין בש"מ בב"מ דף ו' ודוק ואכתי קשה לי בלשון רשב"א שם שכ' וז"ל ובגמ' נקט החולץ למעוברת משום ר"י ולהודיעך כוחו דאפי' חלץ למעוברת ידוע הוה שמשעה ראשונה הוה חליצה של ספק אפ"ה הוה חליצה עכ"ל וקשה למה קראה ספק הלא רוב יולדות ולד של קיימא ויש כאן רוב שלא תהי' חליצה ואעפ"כ הוה חליצה והי' לו לנקוט אעפ"י שע"פ רוב לא תהי' חליצה אעפ"כ מהני והוה רבותא יותר וצע"ג

ונ"ל דרשב"א סובר הא דאזלי' בתר רוב ויש לרוב כח יותר מספק הוא דווקא בדבר שאין הכרח לברר הדבר שנדע אם הי' מן המיעוט או מן הרוב כמו בבהמה דאין אנו בודקין אם הבהמה היא טריפה הגם שאפשר להתברר שהיא טריפה כגון שנמצא בתוך אכילה איזה טריפות אז אמרי' בהיפוך שסמכי' על הרוב ולא ימצא טריפות אבל בדבר שבודאי יתברר אז אין לרוב כח יותר מן המיעוט ונקרא רק ספק אך דבר זה חדש הוא וכבר חקרתי בזה בגמ' ר"ה לענין דרוב אלול הוא חסר עיין שם בגמ' ובפלוגתת רש"י ותוס' ועיין בטו"א פ"ג שהאריך איך ע"א נאמן נגד רוב יעו"ש וצ"ע בכמה מקומות והזכרתי להערה בעלמא ובמקו"א אבאר אי"ה. סימן מט

שאלה ביבם קטן ואביו מעיד עליו שהוא בן י"ג שנים ואיזה חדשים ויש לו שערות הרבה קצתן כדי לקרוץ בציפורן וקצתן כדי ליטול בפי הזוג וקצתן כדי לכוף ראשן לעיקרן אבל לא נמצא בו שערות כרוחב אצבע אם יש לסמוך על עדות האב שמעיד שהוא בן י"ג שני סאו נאמר שצריך שני עדים כשירים שהוא בן י"ג שנים להתיר היבמה ע"י חליצת הנ"ל אשר נראה כקטן.