מחנה חיים אבן העזר חלק ב קסח

ונ"ל דהנה הר"י מגאש בב"ב דף קמ"ב הקשה קו' נפלאה כיון דפסקו דעובר אינו יורש אפי' ירושה דממילא וא"כ למה איצטרך וילדו לו למעט שעובר לא קנה פי שנים תיפוק לי' אפי' חלק פשוט אינו יורש עוד הקשה למה צריך הגמ' טעם שבעבור כך נקט המתני' בן יום אחד נוחל ומנחיל אבל עובר לא יען דעובר מיית ברישא תיפוק לי' דעובר אינו יורש והמה ב' קושי' גדולות ותי' שם וז"ל ואתחזי לן בפרוקא דהאי קו' דהאי דאמרו רבנן עובר לא קנה עד שיולד ה"מ בעובר חי דאתי לכלל לידה ודייקא נמי מדאמרי' עד שיולד דאלמא בעובר שהוא חי ועומד ללידה הוא דאמרי' לא קנה עד שיולד ויצא לאויר עולם אבל לעולם עובר שמת במעי אמו מכיון דמית ונתברר שאינו עומד ליולד ולצאת לאויר עולם איגלאי מילתא למפרע דמשעה שנוצר ונכנס בו נשמה נעשה אדם וקנה חלקו בירושה שהרי אינו עומד ללידה שיתלה הדבר עד שיולד וכיון דבעובר שמת במעי אמו מודה רבנן דקנה הרי קאי יהב רב ששת טעמא משום דאיהו מיית ברישא הא אלו מתה היא ברישא קנה ומר ברי' דר"י נמי קאי יהיב טעמא דכתיב וילדו לו הא לשאר מילי דלא כתיב בהו וילדו לו כיון דמת במעי אמו אגלאי מילתא למפרע דקנה ואפי' לרבנן הדין הוא פירוקא ומסתבר דדייק עכ"ל

היוצא לנו מדבריו דעובר במעי אמו הראוי' להתקיים ולצאת בסוף לאויר עולם לא נקרא אדם עד שיצא לאויר עולם וממילא שאינו קונה ירושה עד שנולד אבל בעובר שנעשה נפל במעי אמו הוא נקרא בבטן אמו מיד אדם וצריך קרא וילדה לו דלא קנה חלק בכורה ודוק וכן משמע שיטת התוס' בב"ב דף קמ"א בד"ה תינוק בן יום אחד דנפל יורש במעי אמו יעו"ש (ואולם רוב שיטות ראשונים חולקים דעובר אין לו קנין כלל וכן נפסק בח"מ סימן רע"ח ועיין בסמ"ע שם)

ולפ"ז יובנו דברי תוס' בד"ה ובן אין לו בתי' הראשון סובר התוס' יען דמצרכי' וילדו לו לענין בכורה עכ"ח לשאר דברים נקרא אפי' בר קיימא ג"כ אדם ולכן לא מהני ביאה וחליצה אם לבסוף ילדה בן קיימא אך אם נימא כשיטת הר"י מגאש דדווקא אם נולד לבר קיימא לא קנה העובר רק נפל נקרא יורש במעי אמו וא"כ בבן קיימא לא נקרא אדם קודם לידה ומכ"ש שלא נקרא בן וקשה למה לא פליג ר"י גם אם הולד בן קיימא יהי' מהני מקודם ביאה וחליצה לכן כתבו תוס' דעכ"פ לא הוה שמו מחוי ודוק

ולכאורה להר"י מגאש קשה לי א"כ למה נפל אינו פוטר כיון שלא נולד הי' בטן אמו עולמו וא"כ כמו שנחשב לבן אצל ירושה ה"ה יהי' נחשב בן לענין יבום ולא יהי' נקרא ובן אין לו וצ"ע אמנם לק"מ דגבי יבום כתיב ולא ימחה שמו בישראל וכיון שהוא נפל עכ"פ שמו של המת מחוי ולכן תלי' ביבום בולד בן קיימא ודוק כנלענ"ד אבל קו' ראשונה עדיין קשה למה נקט רבא ביאת מעוברת לא שמי' ביאה וראה פלא בתוספתא ביבמות וז"ל העוש' מאמר ביבמתו ונמצאת מעוברת הר"ז לא תישא צרתה עד שיודע שהוא עובר בר קיימא שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר עולם עכ"ל ולא נקטו כלל דביאה של מעוברת לא מהני ודוק ודברי רש"י שפי' אפי' לר"י הוא מחוסר הבנה אצלי וכעת צע"ג ועוד ק"ל למה נקט רש"י הטעם דל"ש כאן איגלאי מילתא תיפוק לי' דבבר קיימא גם ר"י מודה דדרשינן ובן אין לו עיין עליו מדכתיב ולא ימחה שמו בישראל וצע"ג כעת. סימן מח

שאלה אירע ביבמה שקבלה חליצה בתוך ג' חדשים למיתת בעלה ואח"כ נתגלה שהוא מעוברת אבל לא ילדה בן קיימא ומת היבם החולץ ואח"כ נשאת לכהן ואם צריך להוציאה או לא

תשובה הדבר צריך התבוננות רב כי לא פירש בדברים אם ילדה נפל שלא הי' בודאי בר קיימא או ילדה ומת בתוך ל' יום באופן שילדה נפל ברור הוא דצריך להוציאה אבל אם מת בתוך ל' יום קרוב הדבר שג"כ צריך להוציאה וד' יאר עיני בתורתו

ואקדים במתני' ביבמות דף ל"ה החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שולד של קיימא הוא מותר בקרובותי' וכו' אין הולד של קיימא וכו' לכאורה יש כאן כדבר שפתים וכך הו"ל לרבי לשנות בלשון קצרה החולץ ליבמתו ונמצאת ילדה ולד של קיימא מותר בקרובותי' וכו' הפילה אסורה לקרובותי' כמו דר"י ור"ל נקטו לשון הפילה וצע"ג

ונ"ל דלשון חכמים מחכים ודבר גדול רמז רבינו בלשונו הטהור דהנה בודאי אם הולד הי' בן ה' או בן ח' חדשים הוה נפל ולא הוה ולד אפי' מדאורייתא אבל אם לא ידעי' אם כלו לו חדשיו ולא חי ל' יום אבל נגמרו סימניו הוה מדאורייתא ולד מעלי' ועיין בתויו"ט פ"ה מנדה ועיין בב"י א"ע סי' קנ"ו וקס"ד ולפ"ז אם הי' רבי שונה בסיפא הפילה אסורה לקרובי' ופסולה לכהונה יש לטעות דווקא אם הי' נפל שאפי' מדאורייתא לא הוה ולד שם אסרו חכמים לקרוביה ולכהונה אבל אם ילדה אפשר שכבר כלו לו חדשיו שאז מדאורייתא נחשב לבר קיימא לא אסרו לקרובי' ולכהונה יען מדאורייתא הי' ולד מעלי' לכך שנה רבי וילדה ומפרש אח"כ אם הולד בר קיימא אז אינו אוסר אבל אין הולד בר קיימא אם אין יודעין בודאי שהוא בר קיימא כגון שמת בתוך ל' יום אפ"ה אסורה לקרובי' ולכהונה הגם שכל איסור קרובים ופסול לכהונה הוא בחלוצה דרבנן ויש לטיבותא מדאורייתא נחשב לולד שלא פעל החליצה מאומה כיון שעכ"פ מדרבנן צריכה חליצה ויש כאן איסור קרובים ופסול כהונה ודוק ועיין ברמב"ם פ"א מה' יבום ה"כ וכן בנמ"י ובטש"ע סי' קס"ד סעיף ב' שמנאו ב' אופני אינו בר קיימא או שהפילה או שלא חי ל' יום אחר שילדה יעו"ש ולפמ"ש מרומז דינם בלשון המשנה שבעבור כן נקט רבי אריכות לשון להודיע שגם אם מת בתוך ל' יש דין הנ"ל ודוק

אך דברי רש"י בד"ה אם אין הולד של קיימא פלאים שכ' וז"ל שהי' נפל עכ"ל ולפמ"ש אפי' לא חי ל' יום ג"כ היה הדין כן ולמה מדייק רש"י שהי' נפל הלא רש"י בעצמו פי' בדף ל"ז בד"ה ספיקא הוא דולד של קיימא הוה דווקא בידעי' דכלו לו חדשים ועיין תוי"ט פ"ה דנדה וצע"ג

ונ"ל דרש"י הבין דרישא ע"כ דווקא בבן קיימא איירי דלולא כן שהי' ספק בן קיימא לא היינו מתירין אותה לכהן כיון שהי' כאן מעשה חליצה (וכן מצאתי אח"כ סברה הנ"ל בב"ש סי' קס"ד ס"ק ו' כיון דנעשה מעשה חליצה גרע טפי יעו"ש) אבל לקרובי' גם בספק בן קיימא לא נאסרו דהוה ספק דרבנן לקולא רק לכהונה אפי' ריח חליצה פוסל ובסיפא דאוסרין אותה אפי' לקרובי' איירי עכ"ח דווקא בנפל דאם הי' ספק בן קיימא היינו מתירין אותו לקרובי' ועכ"ח דמתני' לא איירי מספק נפל ועיין במרדכי שחידש דין זאת דאחות