מחנה חיים אבן העזר חלק ב קסו

ממון וממילא דלא מהני חזקת היתר של עבדים כיון דלענין הכסף נחשב העובר ליורש וה"ה לענין תרומה נפסקה חזקתם דאיך נעשה תרתי דסתרי אהדדי ודוק

שוב התבוננתי דנכון מאוד דבלא"ה ק"ל איך ר' ישמעאל בר"י אומר דסמכי' מיעוט דמפילות למחצה נקבות וכן פי' התוס' רבנן דר"י סוברין דיש לעובר זכי' רק דאזלי בתר רוב וכן פי' הכ"מ דברי רמב"ם בפ"ח מתרומות יעו"ש ולכאורה אנן פסקי' דאין הולכין בממון אחר הרוב כשמואל בב"ב דף צ"ב וצע"ג אמנם לק"מ לפמ"ש התוס' בשמעתא דניפול דווקא להוציא מחזקת התופס לא אזלי' בתר רוב אבל באבידה אזלי' בתר רוב דליכא חזקת ממון כנגד הרוב ולפ"ז נכון דכאן יש רוב אולי נקבה או נפל וליכא חזקה כנגדו אזלי' בתר רוב ודוק ולפ"ז מכ"ש בקודם מ' יום יש ליורשים הקיימים בעולם חזקת ממון עד מ' יום וגם רוב שלא להוציא הממון מידם אז פשיטא דאזלי' בתר הרוב גם לענין כסף ומותרין לאכול בתרומה ודוק

ובמ"ש יש לי הערה חדשה לפי מה דפסקי' כר"ל דחליצת מעוברת ויבום מעוברת לא מהני ולכאורה י"ל זה דווקא אם הי' היבום או החליצה אחר מ' יום דאז כבר האשה נקראת מעוברת והזרע נקרא עובר אבל קודם מ' יום לא נקראת מעוברת והזרע לא נקרא עובר מהני החליצה או היבום דחולץ למעוברת נקטו ר"י ור"ל דמשמע בשעה שקבלה החליצה היתה מעוברת ולא מצאתי מי שהעיר על חקירה זו אך זה אינו דיבום תלי' במי ששמו מחוי כדכ' התוס' בהחולץ דף ל"ה גם זה שכבר נקלט הזרע אין שמו מחוי ודוק

אך הלשון החולץ למעוברת הוא משולל הבנה ויותר נפלאת לשון המשנה החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה י"ל דהי' לתנא לומר החולץ ליבמתו ואח"כ ילדה ממילא ידענו דהיתה מעוברת דא"א להוליד בלי עיבור מקודם וגם נכלל בו בין שיודע היבם שהיא מעוברת או אפי' לא ידע עיין בתוס' ולמה האריך בלשון ונמצאת מעוברת וצ"ע

ונ"ל דרמז רבינו קדוש בחכמת לשונו דין גדול דדוקא אם נגלה לבסוף שבשעה שחלץ היבם כבר היתה מעוברת דעכ"פ הי' נקלט הזרע אז הוה הדין אם הולד בר קיימא שלא נאסרו הקרובים זע"ז וכן בסיפא שכנס את יבמתו ונמצאת מעוברת שחייבין בקרבן ובספק בן ז' או בן ט' חיוב אשם תלוי יען דכבר היתה מעוברת ולא צריכה חליצה ויבום אבל אם קבלה חליצה או נתיבמה בתוך ב' ימים אחר מיתת בעלה ונתעברה ביום ג' מזרע בעל הראשון אשר הופקד בקרבה היא בת יבום וחליצה אעפ"י שיש לה במעי' זרע בעלה דבשעת יבום וחליצה לא היתה מעוברת והיתה מחויבת ביבום וחליצה דהא עדיין אין לבעלה שמת זרע שנקרא עובר ועיין בתוס' לקמן ורמז המשנה דווקא ונמצאת מעוברת שנתגלה שבשעת חליצה היתה מעוברת כמו ונמצאת איילונית שהוה הפי' שגם בשעת כניסה היתה איילונית אבל אם אח"כ נתעברה מזרע בעל הראשון לא הוה הדין כמ"ש במשנה הנ"ל אבל אם הי' נקט ואח"כ ילדה הוה במשמע אפי' נתעברה אחר החליצה מזרע של בעל הראשון ג"כ פטורה מיבום וחליצה וכן בחרו ר"י ור"ל לומר החולץ למעוברת דעכ"פ היתה מעוברת ולא אם זרע בעלה הופקד אצלה כנלע"ד

ואל תתמה על החפץ שקרבתי לחדש כזאת דמצאתי שהגאון הנב"י במה"ק סי' ס"ט רצה לחדש שאפי' אם נתיבמה או נחלצה אחר ג"ח אשר בודאי כבר הי' נגמר צורת הולד קודם היבום וחליצה אעפ"כ כיון בשעה שמת הבעל לא הי' כבר נקלט הזרע א"כ בשעה שמת האיש לא הי' לו זרע ונקרא ובן אין לו אעפ"י שהולד הזה יורשו אעפ"כ האשה חייבת ביבום ולכן לא ממתין ביבום רק עד צ' יום ולא צ"ג ימים דאפי' אם נתעברה אחר מיתת בעלה היא חייבת ביבום יעו"ש ודבריו נפלאים בעיני דעכ"פ איך ייבם אותה אחר ג"ח הלא אז כבר היא מעוברת מזרע בעלה ואין שמו מחוי מישראל עיין תוס' יבמות דף ל"ט וגם כיון שהיא נתעברה איך הוא יקים זרע לאחיו הכי אפשר שתתעבר מן היבם אם היא כבר מעוברת ועכ"פ צריך להיות ראוי' להתעבר עיין תוס' יבמות דף כ' אבל בנ"ד שבשעת יבום לא נקלט זרע בעלה אז הוה ודאי עדיין שמו מחוי עיין מג"א ה' יהכ"פ וגם אפשר שתתעבר מן היבם ומהני היבום ונתחייבת ביבום ומהני חליצה ודוק

היוצא מזה בנידן שאלתינו אשר נגלה שהי' החליצה ביום ב' של מיתת בעל האשה ולא הוכר עוברה עד יום צ"ג א"כ הי' החליצה טרם שנקלט הזרע בעלה והי' מהני החליצה ונפסלה לכהונה דדווקא אם נמצאת מעוברת בשעת חליצה וילדה ולד של קיימא אינה נפסלה לכהונה דעל מעוברת בולד של קיימא לא חל שם חליצה אבל אם לא היתה בשעת חליצה מעוברת חל שם חליצה ודוק

והגם שנב"י שם כתב שלא לחדש חומרא על האשה להצריך חליצה הגם שהוא איסור דאורייתא וכאן אנו דנין על איסור חליצה לכהן שהוא מדרבנן אם תידק תראה ההבדל שבנ"ד לא הי' נקלט הזרע בשעת חליצה וכבר קבלה חליצה ועיין בב"ש סי' קס"ד ס"ק ו' היכא דכבר חלץ לה אפי' מת היבם והולד מת תוך ל' תצא מכהן הגם דפסקי' כרבנן דמדאורייתא ולד מעלי' הוה כ' וז"ל ואפשר אין לדמות ריעותא זו לשם (בסעיף ז') דאיכא כאן מראית עין דחלץ לה והשתא נשואה לכהן גרע טפי עכ"ל וק"ו בנ"ד כנלע"ד

ואגב גררא אעתיק דבר מחידושי יבמות דף ל"ו גמ' אלא אמר רבא הכי קאמר הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הר"ז לא תנשא צרתה שמא יהא ולד בן קיימא וביאת מעוברת לא שמה ביאה וחליצת מעוברת לא שמה חליצה והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם נפלא בעיני להבין זה מלשון (א) למה לי הטעם דחליצת וביאת מעוברת לא שמה ביאה ונא שמה חליצה תיפוק לי' שמא יהי' הולד בן קיימא והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וכי תימא שלא קשה דהגם אי הולד אינו פוטר יהי' הביאה פוטר אותה דהא כבר כנס היבם אותה לכן אמר שביאת מעוברת לא שמי' ביאה זה אינו דא"כ דהי' לרבא למימר כמו בברייתא שאין ביאה וחליצה פוטרה אלא ולד פוטרה אותה שתורה לא אמר פיטור יבום וחליצה רק אם לא יוכל להיות פיטור ולד אבל במקום שיכול להיות פיטור ולד אז אין יבום וחליצה פוטר וא"כ קשה למה נקט רבא שביאת מעוברת לא שמה ביאה תיפוק לי' שאין יבום פוטר אלא הולד פוטר וצע"ג (ב) עוד ק"ל איך שייך לומר והולד פוטר הלא בתורה כתיב "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהי' אשת המת החוצה" א"כ גילה התורה כי ימות איש ובן אין לו אז אשת המת אסורה לעולם רק אחת משתים יעשה לה או יבום או חליצה אבל אם יש לו בן לא התחיל מעולם שום איסור על אשת המת וא"כ איך שייך ולד פוטר הלא מעולם לא נאסרה אשה זו ולא צריכה פיטור בשלומא יבום וחליצה נקרא פוטר יען שמקודם היתה מחויבת ליבום או לחליצה אבל במקום שיש