מחנה חיים אבן העזר חלק ב קמה

ונ"ל דהבנת דבריו ישרים מאד בעזה"י בכל הנך מקומות שהזכיר הרא"ש דלא ידע בעל הממון שיש לו מקרקעו או ממונו או מחפצו ביד חבירו ולא הי' לו מקום לחקור ולדרוש מפי יודע ספר תורת ד' אם אמת הוא דחבירו זכה משלו עפ"י דין תורה או אפשר שלא זכה בו ויקח את שלו מידו וכיון דלא ידע אם נמצא מהדבר אשר הי' שלו ביד רעהו לכן לא שייך לומר מחילה בטעות הוה מחילה דהא לא ידע אם יש לו דבר אשר אפשר שמחילתו יפעל עליו אבל בפירות דקל דידע עכ"פ דחבירו אוכל פירות דקלו מכח קנינו אשר מכר לו בינו לבין עצמו בלי שאלת ב"ד כמו בכפי' שנעשה עפ"י ב"ד וא"כ למה לא חקר ושאל מפי יודע דין ודת אם מהני מכירת פירות דקלו וכיון דלא דרש וחקר מפי ת"ח א"כ ש"מ דמחל הגם דטעה בדעתו והאמין דמכירתו מהני והוה מחילה בטעות מהני מחילתו ודוק

ולפ"ז יובן דברי הרא"ש שם בסי' ל"ד שכתב הרא"ש וז"ל וצריך לומר אע"ג דהוי בעי למימר דהוה ריבית קצוצה לאו מטעם זה אפיק אלא משום דהוה מחילה בטעות דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר דכל את ונוולא אחי סמכא דעתי' והדרא ארעא ופירי נמי הדרא דהויא מחילה בטעות והוי כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נותנו לו וקסבר שהוא שלו ונמצא שאין שלו עכ"ל עין רואה ותעידה דלא מצא הרא"ש דמיון רק מי שנותן חפץ לחבירו כי האמין שהוא חפץ חבירו משלו נתנו לו ואח"כ נגלה שלקח או שנתן לו חפץ שאינו שלו דמחילה בטעות כזה בודאי לא הוי מחילה וה"ה אם ירד בתורת מכר והמכר אינו כלום א"כ הדרה גם הפירות דהא גם המוכר לא ירד אלא בתורת מכירה והוא כמניח לחבירו ליטול חפץ מרשותו או נותנו לו וקסבר שהוא שלו ונמצא שאין שלו ודוק

וראיתי למהרי"ט שם בסי' ק"ב שהאריך למעניתו וכתב וז"ל ולפי דרכינו למדנו שכל שהיתה מוטעה במחילה ויש לומר שעל דעת כן לא היתה כוונתו למחול את שלו מחילה בטעות כזו אינו מחילה כלל עכ"ל והביא ראי' הרבה (א) מדברי הרמב"ם פ"ו מסנהדרין אם התפשר יען התחייב אותו שבועה ואח"כ נודע לו ששלא כדין חייבו הדיין שבועה שבטל הפשרה (ב) מדברי תשובת רשב"א שמובא בב"י סי' י"ב שכתב אפי' לא נאנס כלל וקסבור שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו דהוה מחילה בטעות דכל דלא ידע לא מצי מחיל (ג) מדברי מהרי"ק דאח שנתפשר על חלק ירושתו דאמרו לו שנשאר רק מעט נכסים ואח"כ נתגלה שהי' נכסים מרובים דפשרה בטילה עיין מהרי"ק שורש קי"א ועל כן בנידן דידן ביתומה שהודית שקבלה כל חלק ירושתה ואח"כ נודע שהיו נכסים שהעלימו מעינה דבטל הודאתה וחיזק בריח פסקו שאפי' אם תעשה הודאה שהי' במחשבה אז למחול אפי' אם ימצא אח"כ נכסים שהעלימו וכתב מהרי"ט דכל דלא יודע לא מצי מחול אפי' הי' בלבו למחול דלא מהני המחילה והביא ראי' מדברי רשב"א דכתב דלא מצי מחול וגם באונאה יוכל לחשוב דלמא יש בו אונאה ואעפ"כ אמרו בגמ' דלא ידע דמחיל וכן מדברי תוס' פרק הכותב דכתבו דלא ידע שתמות אשתו בחייו יעו"ש באותיותיו הטהורים

ואומר דברי בקיצור כפי מה שהערותי למעלה דכלל הוא כך כל שנעלמו ממנו החפצים אשר המה בכוחו ולא ידע שיש כאן חפץ אשר עליו יפעל מחילתו כגון דלא ידע שיש עוד הלום נכסים בעולם אשר יצרך למחול עליהם יען שיש לו בהם אחוזה בזכות או שסמך על הדיין ועל השופט שהוא חייב שבועה ועל כן התפשר ונודע לו אח"כ כי הי' פטור משבועה אשר הי' נעלם ממנו שהדיין טעה בפסק לו שבועה או שנעלם ממנו שיש בעולם שטר על חבירו והוצרך לפשר וכן נעלם ממנו שלא יכול לברר עכשיו אם חבירו מתאנה לו במקחו או אם תמות אשתו בחייו וכדומה בכל אלו לא מהני מחילתו דאנן סהדי דלא מחל בלב שלם כי לא שער בנפשו שימחול בלב שלם אבל אם ידוע להחפיצים אשר התפשר עצמו שהזכירו בתוך הפשרה זה יזכה בפרטי דברים אשר נזכרו וזה יזכה בפרטי דברים אשר נזכרו והי' בידו לשאול ולברר כמה יתפשט זכותו להוציא בדיינים בדין והוא לא דרש מפי יודע ספר והתפשר מעצמו ומרצונו אז מחילה כזה הוה מחילה גמורה שלא דמי לנידן דמהרי"ט דכאן ידע מהדברים והתפשר ולא רצה לברר זכותו מקודם דהוה מחילה ודוק והי' לי להאריך בזה להצדיק בפשטות דברי תשובת הרא"ש ותשובת הריב"ש במי שנותן משכון על מעות שנתחייב בששחק שנתקשה בו מהרי"ע אבל אכ"מ

אחרי שכתבתי זאת מצאתי בש"מ בב"מ דף ס"ז שכתב בד"ה התם זבינא וז"ל וא"ת הכא משמע דסבירא לי' לר"נ דמחילה בטעות הוה מחילה ואלו בפ' חזקת הבתים אמרי' דלא הוה מחילה בהאי עובדא דרבנן דשקיל בידקא וי"ל דל"ד דכי אמר רב נחמן דהוה מחילה כשיודע מה שחבירו נוטל מממונו אלא שהוא סבור שזכה בו מן הדין כגון הא במוכר פירות דקל לחבירו וכגון המוכר באסמכתא אבל היכא שזה אינו יודע שחבירו נוטל כלום מממונו כהאי דהתם ודאי לא הוה מחילה וכדאמרי' הכא דאונאה לא הוי מחילה משום דלא ידע ומחל כי קסבר הוא שאין אונאה כלל עכ"ל ומסיים שם כל זה מיסודו של רבינו רמב"ן והוא הנכון והוא שיטתו של רש"י הריטב"א עכ"ל הרי שביאר ההבדל בין אם אינו יודע שחבירו נוטל מממונו ובין אם יודע שנוטל מממונו רק קסבר שבדין נועל מממונו אז הוה מחילה בטעות מחילה ודוק

ועיינתי בדברי רמ"א סי' י"ז סעיף י"ב שהביא דעת ריב"ש שאם הדיין רואה שמגיע לתובע יותר ממה שתבעו אסור לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק יותר הוה טעות בדין וחוזר והש"ך ס"ק ט"ו צעק על זה למה לא יפסוק הדיין יותר וכי תימא דמחלו הא לא ידע דמחל דומי' דאונאה דלא ידע דמחל יעו"ש והקצו"ח תירץ דריב"ש לשיטתו דפסק בסי' שמ"ה דמחילה בטעות הוה מחילה שהבין הריב"ש כן בדברי ר"ת כפי הנוסחה שלו הגם שטעה בדין מהני מחילתו יעו"ש ולכאורה יפלא דלא ידע דמחל דהא לא ידע שיש לו מה בידו וביותר תימה דברי הסמ"ע שם שאפי' אם הב"ד יודעין שטעה בדין אינו רשאין לפסוק לו יותר וקשה הא דומה לאונאה שוב מצאתי שהנתיבות שם בסק"א התפלא עליהם

ולפי מה שהבאתי בשם הר"ן כתובות דאדם הולך אצל ת"ח טרם שבא לב"ד לטעון א"כ זה שלא דרש לדעת מה יטעון לפני ב"ד ע"כ סבר וקבל ומחל ולא דמי לאונאה וגם מיושב מה שהקשה בב"מ דף ס"ג דלא תלינן במחילה אם טעה בכדי לדעת אדם טועה ואיך שייך יותר מצוי לטעות בעם הארץ דלא ידע דיני תורה ולפמ"ש נכון דאי לא רצה למחול הי' הולך אצל ת"ח אשר ישים דברו בפיו ודוק

ועוד נ"ל אפי' אם פשרה בטעות תהי' בטול היינו אם הפשרה היתה על דבר ידוע כגון על פטור שבועה ואח"כ נודע שלא הי' חייב שבועה וכדומה עיין בב"י ובש"ע