מחנה חיים אבן העזר חלק ב קמד

בדק נחשב כמזיד ומזה הוליד הפר"ח בסי' ק"ח דין דאם התפלל במקום שהי' לו לבדוק משום צואה ולא בדק והתפלל ונמצא אח"כ צואה ואין לו שעה להתפלל עוד אין לו תשלומין מדהי' לו לבדוק ולא בדק הוה פושע יעו"ש וא"כ ה"ה בנידן דידן דהי' לו לעלות על דעתו ולדרוש מפי חכם יודע דינים ולא דרש מפיו תורה א"כ פשע ולא הוה מחילה בטעות דיהי' נחשב כאונס ודוק

אמנם יש לדחות דשאני התם דלא חשש על ברכה לבטלה ועל תפילה אשר יקרא תועבה כי לא קיים והי' מחניך קדוש על כן נחשב לפושע אבל במקום דליכא איסור מנ"ל מדלא דרש מקודם דמחל על זכיותיו הלא יש עוד זמן לכל תכלית שיוכל לחקור וק"ל

עוד נ"ל להביא ראי' מש"ע ח"מ סי' מ"ה סעיף ג' שכתב וז"ל הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם ולא קראו מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו עכ"ל וכתב הש"ך שם בס"ק ה' וז"ל כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנת של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר עכ"ל הרי כיון שלא חשש לקרותו נתרצה

אך מכאן אין ראי' דעיקר הטעם כיון דלא חשש לקרותו א"כ נגלה שסמך על הסופר וסומך על נאמנותו כאשר הוא יעשה כן יהי' והוה כשליש וכן מבואר שם בסמ"ע בשם רמב"ן אבל כאן הגם שסומך על אחיו אבל הלא גם אח לא ידע ואין ראי' משלא הלך לדרוש מפי ת"ח דמחל דשאני התם דסופר ידע מה שכותב והוא סומך עליו ונתרצה לכל מה שיעשה הסופר ודוק

וחשבתי עוד להביא ראי' מש"ע ח"מ סי' ס"א סעיף ע"ו שכתב המחבר וז"ל ומדקדקין לשון השטר ודנין עפ"י אותו הדקדוק ולא אמרי' האי גברא לא גמר כולו האי והי' סובר שדין הי' בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון עכ"ל וכתב הש"ך בס"ק ח"י וז"ל אין שומעין לו אפי' ידוע שאינו מבין לשון השטר מתחייב הוא בכך כיון שקבל על עצמו ושתק ועיין בסי' מ"ה ס"ג עוד מזה עכ"ל רק שיש להשיב דשם הדבר מפורש בכתב רק הוא לא הבין ומדלא שאל מפי מבין א"כ סמך עליו להתחייב בכל מה דמפורש יוצא מפי הכתב ודוק

עוד עלה בדעתי ראי' מדברי תוס' בבכורות דף י"ג ע"ב בגמ' דמשני אביי סיפא לאו מקח טעות כיון דיהב זוזי איבעי ליה לעיונא והדר ממשיך וז"ל ואע"ג דבשאר מקח טעות לא אמרי' הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עכו"ם דאיבעי ליה לאסוקי אדעתא טפי שמא יש בהן עכו"ם עכ"ל הרי כיון שהי' לו לאסוקי אדעתי' שבתוך גרוטאות ביד עכו"ם יוכל להיות בהן ע"ז והוא לא עיין בהם א"כ לא הוה מקח טעות וק"ו אם איש הולך לפשר עם חותנו שהי' לו לעיין על מה צריך לפשר ומה שיוכל לזכות בבירור בב"ד ומדלא עיין אלא פשיטא דסבר וקבל לפשר רק לעשות קנין (לחושך) וחושב] לגרש אשתו זאת וליקח אחרת ודוק

שוב התבוננתי דיש לחלק בשלומא בהנך גרוטאות דהי' דבר שבידו להסתכל לראות אם אין בתוך הגרוטאות ע"ז ולא הסתכל שהי' עצל בעיניו אז אמרי' מדהי' לעלות על דעתו שצריך להסתכל אם אין בהם ע"ז ולא הסתכל אין זה מקח טעות והקשה תוס' א"כ נימא במקח ג"כ אם הי' בידו להכיר אם הי' בודק ובוחן וכיון שלא בדק לא הוה מקח טעות ותי' על זה דשאני התם דיכול לומר לא עלה על דעתי שימכור לי דבר אשר בו מום אשר מכחו יתבטל המקח אבל הלוקח מעכו"ם הי' לו להסתכל דהא בשווי' אינו טעות רק יען דע"ז אסור לישראל אבל בלי האיסור אשר מצווה בו ישראל לא נמצא בו רמאות ודוק

ולפ"ז הי' מקום לדון דכאן כיון שהוא בעצמו אינו יודע הדינים הגם שיכול לדרוש מפי יושבים על מדין כיון שעכ"פ לא הי' בידו אלא תלה בדעת אחרים שיבררו לו הדין א"כ לא נחליט דסבר וקבל למחול מה שזכותו הוא ברור בו וק"ל

אך אחר העיון יראה כל בר לבב דמי שהולך לפשר עם איש אשר שונא לו שאין לסמוך עליו שהוא לא יבקש אלא] רעתו הפסידו ונזקו ומהכ"ת שלא ילך מתחילה לדרוש מפי ת"ח על מה שיפשר ומה שזכותו לו ברור אלא פשיטא דגמר בדעתו לגרש ולא יחפץ לילך בדינא ודיינא ונתרצה לפשר עמו בכל אשר ימצא חן בעיניו ובעיני אחיו אשר לקח עמו דלא דמי ללוקח ומצא במקחו מום דיכול לומר אני סמכתי על נאמנות המוכר אבל כאן על מי יסמוך על נאמנות חמיו אשר מבקש שיגרש את בתו והגם הבעל בעצמו בור ולא ידע הדינים הי' יכול לילך ליודע ספר כמו שהבאתי סמוכים מר"ן כתובות ומדלא הלך לדרוש פשיטא דסבר וקיבל ומחל על כל התביעות אשר יוכל לזכות בדין תורה ודוק

והי' נ"ל להביא ראי' מדברי המחבר בח"מ סי' רכ"ז סעיף ז' וז"ל עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אינו יכול לחזור אלא לתבוע אונאתו עכ"ל הרי יען שיכול לדרוש ולחקור מפי בקיאים ולא דרש אמרי' דמחל ועיין בסמ"ע שם היטב א"כ ק"ו אם הי' יכול לדרוש מתחילה מפי בקי בדינים ולא דרש דמחול רק אפשר לחלק דשאני התם דנתן מעות וגם לא דרש אח"כ אז אמרי' דמחל אבל כאן דלא נתן מעות רק התפשר לקבל את שלו אז אינו מוחל בזה שלא דרש מפי בקיאים דגם שם אם לא נתן מעות נאמן דלא מחל כמבואר בש"ך שם וק"ל

שוב התבוננתי דשפיר הבאתי ראי' דבשלמא שם אם לא נתן מעות נאמן דלא מחל דזה הוא הנותן כל זמן שהוא מוחזק במעות לא ידרוש דהא לכל יש זמן אם חפץ ליתן המעות ידרוש מפי הבקיאים כמה יתן דהא הוא המוחזק במעות אבל בנידן שמפשר עצמו על מה שביד חבירו והוא צריך להוציא אז בוודאי הי' לו לדרוש מפי למודי ד' עד היכן מגיע זכותו ודוק

ובזה יובנו לי דברי הרא"ש בב"מ פ"ה סי' ל"ב דהקשה על הא דאמרן בגמ' התם זבינא הכא הלואה בזבינא דליכא איסורא הוי מחילתו מחילה ותימא דהא ר"נ גופיה לית ליה הכי בפ' חזקת הבתים ברב ענן דשקיל בידקא וכו' וכן בפ' המפקיד גבי כיפי קאמר ר"נ שומא בטעות וכן בנזיר ב"ה אומר הקדש בטעות אין הקדש ובגיטין דף י"ב כל קנין בטעות חוזר ותי' הרא"ש וז"ל וי"ל שאני כל הני דלא ידע דמחול אבל בפירות דקל ידע ומחל וכן מפליג בשמעתא גבי אונאה עכ"ל ומצאתי במהרי"ט ח"א סי' ק"ב שנתקשה בדברי רא"ש וז"ל ודבריו בלתי מובנים דמאי משני התם נמי גבי פירות דקל בההיא דשמט ואכל אלו הי' הבעלים בעצמם יודעים שלא קנו מן הדין לא הי' מניחים אותו שיאכלם והא הוה לי' מחילה בטעות עכ"ל ויעו"ש שנדחק בהבנת אשר"י הנ"ל.