מחנה חיים אבן העזר חלק ב קמג

בו המוחל כי לדעתי הדבר צריך בירור ואני תפילה שיהי' ד' עם פי ויורני אשר אדבר

הנה בש"ע ח"מ סי' י"ב סעיף י"ג וי"ד כתב המחבר וז"ל הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"כ מצא עדים יכול לחזור בו והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא הי' לו ראיה או שט"ח ואח"כ מצא עכ"ל ומקורו בב"י בשם רשב"א וז"ל ועוד תדע שהנדון שלפנינו פשרה היא זו ופשרה בטעות אינו פשרה סבור הוא שלא ימצא ראי' והרי מצא ולגבי מחילת שמים הנה בשמים עדו וסהדו שלא מחל אלא באונס ואפי' לא נאנס כלל וסובר שאין בידו יותר ונמצא שיש לו מחילתו בטלה דכל שלא ידע לא מצי מחול עכ"ל

ונלע"ד דדווקא באחד משני פנים לא מהני הפשרה (א) אם ידע בלבו שיש עליו תביעה ברורה כעובדא דרשב"א שתובעו מנה וכפר בכל אבל אמר לו הנתבע עשה לי מחילת שמים ומחילת בריות אתן לך חמישים והתובע הסכים כדי שלא יאבד הכל עשה לו מחילת שמים ומחילת בריות יעו"ש ע"ז השיב הרשב"א אם ימצא אח"כ עדים או ראי' נתבטל הפשרה דהוה פשרה בטעות דסובר שלא ימצא ראי' והרי מצא ונתבטל מחילת הבריות וגם מחילת שמים נתבטל דהא עדו וסהדו שם הוא שלא מחל אלא באונס דהא הוא בעצמו ידע בבירור שחיוב לו מנה ולכך הביא הרשב"א בהשאלה וז"ל ובשום פנים לא רצה להודות לו בשום דבר עכ"ל הרי שביקש להודות לו עכ"פ במקצת כי הי' תביעתו ברור ואעפ"כ כפר בו ולא רצה להודות לו כלל וכתב עוד וז"ל וראובן כדי שלא יאבד הכל נתרצה ועשה לו מחילת שמים ובריות עכ"ל הרי שהי' לו ברור הכל והי' צער לו שיאבד מנה והתפשר עכ"פ על חמישים ודוק (ב) מי שיש לו תביעה על חבירו והוא במשל על חמישים זהובים ולא ידע שיש לו עוד תביעה ועל התביעה שידע התפשר עם הנתבע ואח"כ נודע להתובע שיש לו עוד תביעה של חמישים על אותו הנתבע אז לא מהני הפשרה אשר בו מחל לו את שלו דהא לא ידע התובע שיש לו עוד בידו אשר ימחל לו וכל דלא ידע דיש לו דבר לתבוע עוד אין כאן כח מחילה דלא ידע דימחול לו וזה שכתב הרשב"א שם וז"ל ואפי' לא נאנס כלל וסבר שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו מחילתו בטלה דכל דלא ידע לא מצי מחול עכ"ל דהא לפי דעתו אין לו דבר אשר ימחול לו דאיך ימחול דבר שאינו שלו ואינו ברשותו ונגזל יוכל למחול לגזלן דהא הדבר הוא שלו רק שאינו ברשותו ויוכל למחול את שלו לגזלן אבל למחול מה שאינו שלו דייק הרשב"א וז"ל דכל דלא ידע לא מצי מחול עכ"ל אפי' אם יגמור למחול דאין לו כח למחול במה שאינו יודע שיש לו תביעה ואפי' אומר בפיו אני מוחל לך אם יגולה לי שיש לי עוד תביעה עליך לא מהני חוץ אם יעשה הודאת בעל דין שידעתי שיש לי בידך יותר ואני מוחל לך וזה שסיים הרשב"א וז"ל אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצונו בלי אונס יודע אני שיש לי בידך יותר עכ"ל הרי שביאר שצריך לעשות הודאות בע"ד שיודע שיש לו לתבוע יותר ודוק

אך אם אחד מתפשר עם חבירו על כמה דברים על תביעות ממון ובגדים ושאר חפצים מכסף וזהב אשר יעלו חשבונות רבות אשר ביניהם ואח"כ נודע לאחד שעפ"י דין תורה הי' איזה חפצים של בגדים או של כסף שהי' יכול להוציא בדין תורה בלי שיוכל חבירו לחשוב עליו בתוך תביעותיו בזה בוודאי אין הפשרה בטילה דהא ידע עכ"פ מהחפצים שהם יעלו בחשבון של הפשרה הגם שלא ידע הדין שיוכל לזכות בהם בלי ניכוי משאר דברים עכ"פ ידע מהם ומחל עליהם בפשרה מהני מחילתו דלא נעלם ממנו מה שנמחל ודוק

ואוסיף נופך בסברה דרמב"ן במלחמות בב"ב הביא על סוגי' דרבה ור"י אמרו תרווייהו לא כתבי' מודעא אלא על מאן דלא ציית דינא וז"ל ואחרים פירשו בין בגיטין ומתנה בין בזבוני וס"ל לרבה ור"י דכיון דציית דינא הרי זה מכלל לסלק מעליו אונסו וכיון דאינו מסלקו לאו אונס הוא כדאמרי' אין אנפרות בבבל כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל אחילו אחיל ואביי ורבא סוברים כיון שאין ב"ד יכול להצילו אלא מחמת שהוא ציית דינא ואי בעי לא ציית אונס הוא עכ"ל ועיין בגמ' ובשמ"ק שם היטיב ובב"י סי' ר"ה בח"מ

ומעתה אני אומר מי יכחיש שהי' המגרש יוכל לילך לת"ח לרב או לדיין לדרוש מפיו על איזה תביעות אשר יוכל לזכות בדין עפ"י התורה וחק הש"ע הוא הלכה קבוע לדעת אם יעמוד להתפשר על איזה תביעה שלא צריך לפשר ומדלא אזיל אחולי אחיל דכאן לא שייך לומר דלא ציית דינא דאין אנו דנין לקרוא לבעל דינו רק הוא לעצמו יהי' יודע הדין יתפשר על תביעות אשר הזכות ברור לפניו עליהם וגם לא שייך טעם הרשב"ם ודעימי' דדלמא לא מצא לפניו לתבוע אותו דאין אנו דנין לקרוא לבעל דינו לפני ב"ד רק שהי' לו לדרוש מפי ת"ח גדול הן בעירו והן באיזה עיר שבעולם ואפי' בעיר אשר אשתו שמה ומדהלך לפשר בלי דרישה וחקירה מפי איש יודע ספר ש"מ אחולי אחיל בלבו לפשר בכל אשר לבו יגיד לו וזה ברור בסברה בעזה"י

והגם שהוא מילתא דסברה אביא לי ראי' בעזה"י מדברי ר"ן פ"ק דכתובות [דף י'] אסבוהו כופרי וכו' ר"נ דאמר מהימן מהימן ומסבינן ליה כופרי וז"ל נראה לי דמן הדין פרכי' משום דס"ל דמאי דא"ר נחמן אסבוה כופרי היינו על שהעיז פניו ודקאמר מברכתא חביטא ליה הכא קאמר כיון שהעיז פניו לומר כך בפני ב"ד רגיל הוא בזנות ובשלומא אי אמרי' לא מהימן שפיר דמסתמא מאן דאתו קמי בי דינא שיולי משיילי ברישא מאי דיני' וכיון דידע דלא מהימן ואפ"ה מחזי' פריצות' קמייהו מחייב לאסובי' כופרי אלא אי אמרת דמהימן אין זה מעיז פנים כלל משום דקים ליה בנפשי' דקושטא קאמר וידע דמהימן אתי לבי דינא ומשני מהימן ומסבי' לי' כופרי כלומר לא כדקא ס"ד דעל שהעיז פניו עכשיו אלא על מעשיו הראשונים דמדקים לי' דפתח פתוח מצא וודאי דמקמי הכא מברכתא חביטא לי' עכ"ל וקשה איך הי' ס"ד ללקות אותו מטעם מאן דאתי בי דינא שיולי משיילי ברישא מאי דינא א"כ ידע דלא מהימן ובא רק להראות פריצות וקשה דילמא לא מצא בי' ת"ח אחר לשאול הדין מקמא דבא לב"ד למשפט עמה והי' בסברה לדין אותו לזכות דלא בא להראות פריצות אלא פשיטא כיון דצריך רק ת"ח יחידי לדרוש מפיו הדין עפ"י חק התורה זה שכיח ומצוי מאוד ומחליטין שבודאי דרש מפיו טרם שהלך לב"ד וה"ה שהי' מצא איש אשר ידרוש מפיו על מה שיזכה בדין ולא יצרך לכנוס עליו בפשרה ומדלא דרש פשיטא דגמר בלבו למחול ולפשר כאשר לבו יאמר לו ודוק

ועלה בדעתי ראי' מדברי המחבר בא"ח סי' ע"ו סעיף ח' שכתב וז"ל קרא במקום שראוי' להסתפק בצואה אם מצא אח"כ צריך לחזור ולקרות אבל אם אין המקום ראוי' להסתפק בו אין צריך לחזור ולקרות עכ"ל וכתב המג"א ס"ק י"ב וז"ל צריך לחזור דזבח רשעים תועבה דהו"ל לבדוק המקום עכ"ל הרי יען כי הי' לו לעלות על דעתו לבדוק ולא