מחנה חיים אבן העזר חלק ב קכג

אוכל בשר יעשה נטילת נפש הבהמה ועוף ע"י שחיטה ואטו יש מצוה יותר על גדול ופקח מזה שיקח החיות מבהמה והעוף בדרך שחיטה ע"כ הוי החש"ו בר זביחה כמוהו

וכ"ת דחש"ו המה במצות שחיטה רק רשות ולא בא עליהם המצות בתורת חינוך ז"א דגם הגדול ופקח אין המצות שחיטה עליו מצוה מחוייבת רק רשות למי שיחפוץ לא ישחוט לעולם א"כ קטן וגדול שם הוא במצות שחיטה ומה שקטן מותר לאכול נבילות וגדול אסור לאכול נבילות הוא סוג איסור אחר כמו אכילת חזיר וחלב אבל לענין הנוגע בכח מצות שחיטה שוה לו הקטן להיות בר זביחה כמו הגדול ולכן אפי' לכתחילה כשר מדאורייתא שחיטת חש"ו אם אחרים רואים

אמנם במצות תפילין הוא מצוה מחוייבת לא די שמי שמניח תפילין עושה מצוה אלא מי שאינו מניח הוא פושע ישראל בגופו כי כל איש מישראל הוא מחוייב להניח תפילין בזרועו ובראשו דתורה אמרה וקשרתם שהוא ציווי שהקב"ה מצוה שמחויב כל איש מישראל לעשות קשירה הנ"ל אבל לחש"ו לא צוה ד' שהוא מחוייב להניח תפילין ואם אומר תפילין שאינו מניח אין כופין אותו אף אם ברצון נפשו הניח תפילין עשה מצוה דהוא ג"כ מזרע ישראל אשר הוא בר מצות תפילין ויקבל שכר מעם ד' אלקי ישראל על שקירב עצמו להדבק בו ובמצותיו אבל עכ"פ אינו בר חיוב בקשירה כמו חבירו ותורה אמרה מי שהוא מחוייב לקיים וקשרתם הוא בר כתיבה לאפוקי חש"ו עליהם לא ניתן החיוב וקשרתם על דרך שאמרו במתני' כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא רבים י"ח ואקוה שמקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו והבן זה

וראיתי בתב"ש סי' א' ס"ק מ"ט דהשיג על הלבוש דכ' הטעם דכשר שחיטת חש"ו אף דאינם בר זביחה הוא מטעם שעושים ע"ד גדול והוא פלא דמבואר בתו' חולין דף י"ב דאחרים רואין לא הוי כגדול עומד ע"ג והגאון תבו"ש משיג עוד דא"כ יהי' שחיטת קוף כשר באחרים עומדים ע"ג ועוד א"כ יהי' חש"ו כשרים לכתיבת תפילין אלא ביאור הטעם דאסור ליתן להם נבילה בידים וכן בסנהדרין נקרא מזידין בדף נ"ה ע"ש שהאריך

ואני אומר עפר אני תחת רגלי קדושת תורתו דמשום שגדול אסור לו ליתן לחש"ו נבילות לא נקרא בר זביחה דאין זה מצות שלהם רק מצות אב כמו שיש מצות אדון שישבות בהמתו ועבדו בשבת דאין זה מצות עבד או הבהמה רק קיום מצות האדון ועיין ברה"מ פ"כ דשבת אך העיקר דבשחיטה המה בני זביחה כמו גדול הפקח דבשחיטת חולין לא נקרא שום אדם בר חיוב על השחיטה רק בר מצות שחיטה וגם החש"ו הם בני מצות שחיטה אבל בתפילין הוי הגדול מחוייב בדבר וחש"ו הוי רק בני מצות תפילין ולא בני חיוב תפילין ע"כ הם פסולים ודוק

ואחרי כתבי זאת ראיתי לפמ"ג או"ח בהקדמה כוללת ח"ב אות א' שהבין דחש"ו הם בני מצות ומה שאין להם עונש הוי יען דאין להם דיעה והוי אנוסים ואונס אין לו עונש ולפמ"ש אין הטעם דהוי אנוסים דא"כ יהי' מוכרח להצילם מעבירות ובאות ב' חקר אם חרשת נבעלת נפסלה לכהונה יען דבני מצות נינהו רק אי"ל עונש דאונס היא אבל עכ"פ אסורה ולדעתו אין כאן שום אונס רק אצלה כל תרי"ג מצות רשות בלי הכרח אבל עכ"פ עבירה היא שנעשית דהיא בת ישראל אשר נאסר עליה זנות אבל לבעלה ישראל תהי' מותרת ושוטה שזנתה לא מעלה מעל אפי' בבעלה כי היתה דעתה מוטעת אבל לענין חייבי לאוין נעבד בה עבירה ובאות ג' כ' וז"ל ועדיין יש לעיין באו"ח סי' ל"ט סעיף א' קטן פסול לכתיבת תפילין דאין בכלל וקשרתם ואפ"ה כשר לזביחה באחרים רואים וצ"ל דמ"ע קו"ע רחמנא פטרה לקטן לגמרי משא"כ ל"ת קטן חייב אלא דלא בני דיעה הוו ואת"ל פטור מ"מ אחרים אסורים ליתן לו דהוי בר זביחה עיין ש"ך יו"ד א' כ"ז ע"ש לפ"ז תפילין שכ' חש"ו וגדול עומד על גביו דהוי לשמה אי פסולים המה דדמי לנקטעה ידו כמ"ש המ"א ל"ט ה' דכשר לכתיבת תפילין דגברא בר חיובא הוא ופומא הוא דכאיב לי' ול"ד נקטעה ה"ה נולד כך ה"ה כאן ומה שאין מוציאים אחרים דלא בני שליחות הוו וגם ערבות ל"ש בהו ולאו בני דעה נינהו מקרי אינן מחוייבים בדבר מ"מ בני מצות הוו כאמור עכ"ל מאוד נפלאת בעיני אי הטעם משום לאו בני דיעה או לאו בני שליחות למה אחז"ל כלל כל שאינו מחוייב בדבר והטו"א נתקשה שם בפי' תיפוק לי' דלאו בני דיעה נינהו ותי' דנ"מ בגדול עע"ג ומזהירו ואעפ"כ לא מהני ע"ש והגם שבחי' הפלאתי עליו דכאן לא שייך גדול עע"ג מהני דלא מוכח מחשבתו להוציא רבים כמו בגט שכותב השמות של בעל והאשה ומקום עירו ועירה אבל מעולם לא עלה על הדעת דנאמר דחש"ו המה בני מצות כגדול רק דלא הוויין בני שליחות ובני דיעה ובני ערבות וביותר שחקר להכשיר תפילין של חרש בגדול עע"ג ולדעתי ברור כשמש בעזה"י דבר מצוה הוויין בשחיטה אבל לא בר חיובין נינהו ובזה הכל נכון דתפילין שכתבן חרש פסולים מדאורייתא כנלע"ד באמת תל"י

ואבוא על הספק אם אשת ישראל שנשתטית וזנתה ומת בעלה אם היא מותרת לנשא לכהן ולפמ"ש חש"ו לא הוויין כבהמה אשר אין להם עבירה ומצוה נהפוך המה מקודשים בסוג קיום המצות גם בסוג מניעת התועבות המה העבירות רק מנע ד' מהם העול להיות נענשים על המ"ע אם לא יחפצו לקיימם וגם אין נענשים על העבירות שעשו אבל מעשה תועבה גם אצלם הוי פעולת עבירות א"כ אסורה לנשא לכהן כך נלע"ד להלכה בעזה"י

אחרי הדברים שכתבתי ראיתי בתשו' שיבת ציון שנתקשה על דברי אביו הנב"י שמכשיר שחיטת קטן יען שקטן אוכל נבילות הב"ד מצווין להפרישו או ספי' בידים אסור נתקשה א"כ חרש וחרשת דמותר אפי' לספות בידים כדמוכח ביבמות דף קי"ד וא"כ למה כשר שחיטת חרש ע"ש שהאריך ולפמ"ש דשחיטה הוי מ"ע דרשות גמור הוי חרש בר זביחה כמו גדול פקח דעכ"פ החרש הוי מזרע ישראל ובפרט לפי דברי טו"ז יו"ד סי' א' ס"ק טו"ב וק"ל

ואגב גררא אזכיר מה שראיתי שם בשיבת ציון סי' ד' הג"ה שהפליא הפלא ופלא על הרמב"ן במלחמות סוכה פ"א שכ' וז"ל וכן בתפילין ראוי לחוש שמא לקח קלפים מכל אדם וכ' או שמא כתבן מין ומשומד וחש"ו למכרן וזה לקח מהן ועוד שמא מן הספרים שנכתבו להתלמד לקח פרשה זו ומכרה לשם מזוזה ועוד הם עצמם וכי אין הסופרים עשויין להתלמד בהן בכתיבה ותיקוני הלכות שבתפילין ומזוזות ועוד שמא פרשיות הללו למזוזה כתבן ועשה מזוזה תפילין ואין לשמה של מזוזה כשר לתפילין לפי שהוא מקדושה קלה לחמורה אלא ש"מ לפי שאינם צריכין עיבוד וכתיבה לשמה הן נקחין מכל אדם עכ"ל והתפלא הגאון כיון שיש לחוש שכתבן מין ומשומד וחש"ו א"כ מאי מהני דלא צריכין עיבוד וכתיבה לשמה עכ"פ הא לא כתבן בר קשירה והוא קו' קשה כברזל וצע"ג.