מחנה חיים אבן העזר חלק ב קכב

אותם מכל פעולת עבירות דהא אותם הפעולות הם מתועבות בעיני ה' אם יעשה אותם בר ישראל רק אם עברו אותן העבירות לא יענשו אבל במצות שאינם בני מצות אף אם יעשו אותם לשם ד' יקבלו שכר אבל עכ"פ אין כופין אותם לעשות דהא אינם מחוייבים לעשות אותם בעול על צוארם לכן כ' רש"י פטורין מן המצות ומן העונש כי בעבירות נתהוה עכ"פ מעשה העבירה וראוי למנוע מהם רק אם עברו פטורין מעונש אבל אצל המצות פטורין לגמרי כיון שמצות אצלם כרשות ובוודאי צריך כוונה אצלם שאפי' אם בישראל גדול ופקח מצות א"צ כוונה היינו דסתמא לשמה כיון שהוא מחוייב בדבר אבל חש"ו שאינם מחוייבים לא הוי סתמא לשמה אלא צריך לכוון בדבר וחש"ו אינם בני דיעה עיין רש"י במתני' ריש חגיגה דף ב' בד"ה חש"ו שכ' וז"ל דלאו בני דיעה נינהו ופטורין מן המצות עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו יען שהם אינם בני דיעה לכן פטורין מן המצות דמה אחפוץ להכריחם על פעולת המצות אם לבם בל עמם והבן זה

ואין לפרש ולומר דמ"ש פטורין ממצות היינו מכל תרי"ג מצות ופטורין מן העונש היינו הן על שעברו עבירות והן על שלא קיימו המצות זה שיבוש דא"כ אם פטורין מכל תרי"ג מצות למה לנו להשמיע עוד שפטורין מעונש אם מתחלה הותר הרצוע' שלא נצטוו כלל שלא לעבור עביר' או לקיי' המצוה

ועיין ברמב"ם פ"א מנזירות הי"ב שכ' וז"ל ואם הגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירות שעשה שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בר חיוב עכ"ל הכוונה השכור הוא בוודאי בר עבירות דהא ישראל גדול הוא רק אינו בן חיוב דשכרותו של לוט עשה אותו כשוטה דהוי בר עביר' ובר מצו' אבל לא הוי בר חיוב ודוק

המורם מזה דיש חילוקי דינים (א) דחש"ו המה נכנסים בכלל ישראל להיות מקודשים בתורת ד' אם יעשו מרצון נפשם קיום מ"ע יקבלו שכר על הדרישה ואם יבדלו עצמם מן העבירות אשר שנואים בעיני ד' יקבלו שכר על הפרישה כי גם הם מעם סגולה לד' (ב) אם יזידו ברצון נפשם שלא לקיים פעולת מ"ע וגם אם ימרודו לעבור כל עבירות החמורות כקלות לא יענשו לא בידי אדם ולא בידי שמים כי אצלם ניתן רשות מהקב"ה להתקרב אצלו בקיום מ"ע והתרחקות מעבירת הל"ת אבל אם לא יתקרבו אל ד' לא יענשו כלל וכה"ת כולה אצלם כדבר הרשות כפי חפץ לבם כי המה בר מצות אבל לא בר חיובים (ג) אם חש"ו יחפצו לעשות עבירות בשאט נפש ויש בידינו למנוע מהם עבירות שלא יוכלו לעבור אותם וכ"ש אם יעברו העבירות על ידינו שאנחנו נהי' מסייעים ועוזרים ליתן להם לעבור עבירות היינו אם חש"ו אוכל נבילות מצווים להפרישו ומכ"ש שלא ניתן בידו נבילות כדי שיהי' להם לאכול היינו הפלוגתא בגמ' אי קטן אוכל נבילות הב"ד מצווים להפרישו וספי להו בידים לכ"ע אסור דהא המה בר עבירות כי מזרע ישראל המה רק לא ניתן לעול ואינם מקבלים עונש והוי רשות בידם לעשות כאות נפשם אבל עכ"פ בעשיית עבירות יתרחקו נפשם מד' כי יתגאלו בתועבות אשר לא יעשה מזרע קודש וע"כ נחשב לתקלה בסנהדרין דף נ"ה שתסקל הבהמה אם נבעלת מקטן וכן אסור ליתן לחש"ו הכיס בשבת דחילול שבת תקלה הוא להם אף שלא יענשו כלל דעכ"פ המה בר עבירות טוב ליתן לחמור ונכרי דהמה לאו בר עבירות (ד) בקיום המ"ע פטורין ואין לנו לכופם אפי' בדברים לקיים המצות כי אצלם לא שייך לומר מצות א"צ כוונה ומה בצע אם לבו ומחשבתו בל עמו בעשיית המצוה וגם כשם שאין כופין לנשים לעשות מ"ע שהז"ג כך אין כופין לחש"ו לקיים מ"ע כי על דבר הרשות אין כופין אפי' בדיבור קל אבל על עבירות ראוי למנוע אותם שלא יפול מב"י נדח שיהי' על ידו נעשה אשר שנא ד' ודוק

ואבוא היום אל העיון לבאר הקו' הגדולה אשר הרגיש הגאון הנב"י במדה"ת או"ח סי' א' על שי' הר"י והרא"ש דפי' דהא דשחיטת נכרי נבילה מטעם דכתוב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אתה אוכל מזבחו לאפוקי מי שהוא נכרי אסור לאכול משחיטתו דאינו בר זביחה ע"ש וא"כ מדמכשיר במתני' שחיטת חש"ו ע"כ דקטן הוי בר זביחה הגם דאינו מצוה על הזביחה דמותר לו לאכול נבילות וא"כ למה פסלי' תפילין שכתבן קטן שהגיע לחינוך אפי' יען דכתיב וקשרתם וכתבתם מי שהוא בר קשירה יכתוב וקטן אינו מחוייב בקשירה לכן פסולה כתיבתו מ"ש מזבחת ואכלת דדרשי' מי שהוא בר זביחה מותר לאכול ואעפי"כ מהני זביחת קטן ונהפוך הוא בתפילין שהוא עשה יש עכ"פ מצות חינוך ולא בל"ת ע"ש שהאריך ונדחק מאוד יען דבנבילה אסור ליתן לו בידים והוא פלא בעיני שזה מצות אביו אבל עכ"פ הקטן אינו בר זביחה וצע"ג

ונלע"ד ליישב בעה"י ואקדים דרמב"ם במנין המצות מצוה קמ"ו כ' וז"ל לשחוט בהמה חי' ועוף ואחר יאכל בשרם שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך עכ"ל כ' עליו הראב"ד וז"ל א"א זו אין לו טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עכ"ל וכ' עליו מהר"י קארו שם וז"ל נראה שטעמו מפני שאין זו מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר או אם ירצה שלא לשחוט הוא בעצמו רשאי אבל היא לאו הבא מכלל עשה לא תאכל אבר מן החי ולא נבילה אכן שחיטה אכול וי"ל לדעת רבינו שהוא עשה למי שירצה לאכול בשר שישחוט או שישחוט לו אחר עכ"ל ובחיבורו פ"א מה' שחיטה ה"א כ' הרמב"ם מ"ע שישחוט מי שירצה לאכול עכ"ל וכ' הכ"מ וז"ל כ' מי שירצה לומר שאינו מצוה שחייב אדם לעשותה עכ"פ כמו תפילין ציצית שופר לולב וסוכה עכ"ל והדבר ופלא שנקט ציצית הלא ציצית מצוה דרשות ולא דמי לתפילין סוכה ולולב שהם מ"ע מחוייבת שמי שלא מניח תפילין מעולם הוי פושעי ישראל בגופו אבל מי שלא לבש טלית מעולם הוא צדיק גמור רק בעידן ריתחא נענש וצע"ג

אבל דבר גדול דבר הגם דיכול אדם לעשות כל בגדיו מג' כנפות ולא יבוא לחיוב ציצית אבל יוכל להביא עצמו לידי חיוב אם ילבש בגד ד' כנפות ולא משכחת שיקיים מצות ציצית אלא אם מחוייב בו היינו אם לובש בגד של ד' כנפות ואז הוי ציצית חיוב כמו סוכה ושופר ותפילין אבל מצות שחיטה הוי מצות רשות אפי' אם עוסק בשחיטה לא הוי עליו חיוב לגמור השחיטה אם ירצה יפסיק באמצע השחיטה ולא ימצא לו עון בזה לאמור שלא קיים מצות שחיטה דתורה אמרה רק וזבחת ואכלת מי שיחפוץ לאכול בשר יעשה נטילת נפש של הבהמה או בעוף בשחיטה וזה שרמז הכ"מ שרמב"ם מרמז שהם מ"ע של שחיטה נשאר תמיד למי שירצה אבל לא משכחת שתהי' מ"ע אשר מחוייב אדם לעשות עכ"פ כמו תפילין וציצית דמשכחת בם חיוב דאם ילבש בגד של ד' כנפות אז ע"כ מוכרח בקיום מ"ע של ציצית ולא משכחת קיום מ"ע של ציצית רק כשהוא חובה עליו אבל שחיטה הוי רק מצוה כשירצה והבן זה מאוד בעזה"י

ולפ"ז אני אומר דשחיטה מהני ע"י חש"ו דהא גם הוא מזרע ישראל אשר ד' חפץ ממנו לקיים שחיטה אם