מחנה חיים אבן העזר חלק ב קיב

(ח) עיין בנב"י סי' ע"ד שהוכיח דלפסול לשבועה לא בא לעד מלקות דאל"כ איך כתבו תוס' כאן בכתובות דגבי טריפה ליכא לא מיתה ולא מלקות וקשה הא בא מלקות דהא פסלו אותו לשבועה יעו"ש

ולע"ד לק"מ דשאני שם בטריפה דעדים יאמרו אנו לא היינו באים לפוסלו לשבועה רק לחייבו מיתה וע"ז לא בא לנו חיוב דגברא קטילא קטלנא והבן אחיך הדש"ת. סימן לא המחי' חיים יתן חיים בריאים ומוצלחים לראש אחי הרהמה"ג החו"ב דורש נאה ומקיים כבוד הרב ר' זוסמן נ"י אב"ד ק"ק האלאש יע"א

אהובי אחי יישר כחך השגתך קבלתי ואודיעך כאשר עם לבבי לחזק דברי או להודות לך כי כבר משפט בחרנו לנו את הטוב נקבל זה מזה

(א) כתבת וז"ל כתיב כאשר זמם כמו שהוא עשה עבירה זו כך יעשה לו לא הבנתי הלשון ועיין ריש מכות קו' הסוקל עם דברי התוס' שם כי לא נעשה לזוממין המיתה שרצו לחייבו עכ"ל דבריך נפלאים בעיני הכי אין זה מפורש כל הזוממין מקדימין לאותו מיתה ורמב"ם בפי"ח מה' עדות ה' א' כ' וז"ל ומ"ע לעשות לו כמה שרצה לעשות בעדותו לחבירו אם בעבירה שחייבין עלי' סקילה העידו והוזמו נסקלין כולם ואם בשריפה נשרפים וכן שאר המיתות עכ"ל תמצית הדברים אם ראובן ושמעון העידו על לוי שעשה עבירה אשר נתחייב עלי' בב"ד סקילה או שריפה ואחר שנגמר דינו הוזמו העדים אז הם חייבים סקילה או שריפה ונחשב כאלו הם עשו אותה העבירה ויתחייבו על העבירה אותה מיתה כמו שרצו לעשות לאחיהם אותה מיתה על עבירה פלונית ובר פדא שרצה לעשות ק"ו מה המחלל אינו מתחלל וכו' השיב רבינא א"כ נתבטל עדים זוממים דנאמר מה הסוקל לחבירו באבנים והמית אותו בהם אינו חייב רק סייף העדים אשר רק רצו לסקול לחבירם והוזמו ק"ו שלא יסקלו וא"כ בטל עדות זוממים כי באמת מי שסוקל לחבירו אינו חייב רק סייף ואם עדים מעידים שסקל ראובן לשמעון לא רצו לחייבו רק סייף ואם הוזמו גם הם בסייף אבל אם העידו עדות על חבירם אשר הב"ד מחייב להעובר סקילה אז גם הם נסקלין כאלו העידו עדים עליהם שעשו עבירה פלונית אשר הב"ד מחייב עלי' סקילה ודוק

ודע דנב"י [סי' ע"ב] בד"ה הנה צריך הקשה על פי' ר"ת הלא למה צריך קרא בזוממי בת כהן דלא נדונין בשריפ' הלא בכל הזוממין הדין כן וע"כ דשאר זוממין חייבין אפי' שריפה וא"כ נשאר גם לר"ת הקושי' ע"כ מיעטא הקרא ולדעתי דש"ה דאשת איש שזנתה בחנק ובת כהן שמחללת אבי' עיין סנהדרין דף ע"ו נידונית בשריפה וא"כ ס"ד דעדים שרצו ג"כ לחלל אבי' ולהרוג אותה יהי' גם הם בשריפה קמ"ל ודוק ועיין תמורה דף ג' ע"ב מקלל דקעביד תרתי דקמפיק ש"ש לבטלה וקמצער לי' לחברי' לא תיסגי לי' במלקות יעו"ש ה"ה כאן רצו להרוג אותה ולחלל אבי' ודוק

(ב) כתבת וז"ל כתבת שקו' התוס' רק על זוממי כהנים ולא ישראל דלא שייך כאשר זמם בהם שיהי' בני גרושה וכו' פלא שלא דייקת ברש"י במתני' שפי' באמת בכהנים משמע כמוך אבל למה לא שייך לפסול גם ישראלים שיהי' כחלל לפסול אשתו ובניו לנשוא לכהנים וגם שם הקשה תוס' בד"ה בעינן ממצרי האיך שייך זאת בישראל עכ"ל

אחי אהובי נ"י יכולתי להשיב לך א"כ יהי' ועשיתם לאשתו ולבניו ולא לו והגמ' חידש דתורה אמרה לו ולא לזרעו או לו ולא לאשתו דס"ד דדי אם עשינו לו כאשר זמם קמ"ל דצריך להיות כולו כאשר זמם ולא די אם נפסלה לו לבדו אבל לפסול לזרעו או לאשתו ולא לו אין זה כלל ועשיתם לו טובי' חטא וזינגד מינגד ודל"ב

אך שמע נא בקצירת אומר מה שלא שייך איסור ב"ג או באשתו ובניו ואיסור חלל הוא אינו מכח מעלה אלא מכח גריעותא דכהן הבועל גרושה או זונה הוא מחלל מכח קדושת כהונתו וישראל שאין בגופו קדושה זו לא יוכל לעשות בבעילתו איסור חלל כי אין לו קדושה ככהן (דוגמא שקברי ישראל מטמאין וקברי עכו"ם אינם מטמאין או דוגמא עיין פי' משניות גיטין דף י"ב מה שאוכל עבד כהן תרומה לא הוה מעליותא דנימא שחוב הוא לו להיות משוחרר דאכילת תרומתו הוה יען שהוא בהמת כהן יעו"ש) ואיך נימא יהי' אשתו ובנותיו פסולים לכהונה הלא אין בבעל שלה ובאביהם אותו מעלה ויתרון שיהי' יוכל לחלל אותם אבל איסור מצרי או איסור ממזר ועיין תוס' בד"ה מעידין שהקשו שינקוט מעידים אנו שפלוני ממזר) אשר קדושת ישראל שיהי' איסור מצרי או ממזר פסול בישראל א"כ שייך לחקור ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אם העיד על בן ישראל שהוא ממזר או מצרי שני והוזם שיהי' הוא כמו מצרי שני או ממזר דהא שם זה פוסל בישראל והוצרך לתי' הגמ' או לו ולא לזרעו או כתי' התוס' לו ולא לאשתו ודוק ולכן התחכם תוס' להקשות הלא אם העדים כהנים ופוסל בקדושת כהונה פסול גרושה ואעפ"כ לא נעשה ב"ג אבל אין להקשות שלא נפסל אם העיד שאשה זנה יען דהוא לא נאסר על אשתו זה ל"ק דלא משכחת באיש שיהי' אסור בבעילת אשתו אפי' אם יבעול כל עריות שבעולם וא"כ הגם שנחשב לנו כאלו הוא זנה עכ"פ דווקא אשה נאסרת על בעלה ע"י זנות אבל אין איש נאסר על אשתו אם בעל כל עריות הגם ששם זנות אסור בישראל והבן

זה

(ג) השגת על דברי וז"ל הארכת לחלק אם יאמר לשבועה באתי וכו' והלא סברת נב"י מבואר בגמ' סנהדרין דף ל' טעמא דרבנן עדות צריך בב"א מטעם לשבועה בא לבדו יעו"ש ועל זה בנה נב"י גם ר"נ מודה לרבנן שאין יוכל לעשות כאשר זמם וכו' עכ"ל

נפלאת דבריך הנב"י לדר"נ מודה דאינו מתחייב בהזמה דיכול למיפטר נפשו כמו בסנהדרין דף מ"א בעידי נערה המאורסה וכן הקדים מגמ' בב"ק דף כ"ד אטו אנן ידעינן כל הני דקאי בי דינא לסהודי קאתי יעו"ש ועל זה אני משיג עליו בסברא דשאני במקומות בש"ם הנ"ל דיש לפני העד להעיד על שני דברים יוכל העד לומר אנו באתי רק על חצי נזק או אני באתי רק לאסרה על בעלה ולא כוונתו בעדות לפעול נזק שלם או מיתה לנערה אבל בע"א הבא להעד בממון יודע דאם יבוא עוד עד שני אז לא משכחת חיוב שבועה דאיך ישבע אם שני עדים מעידין דשבועה היא שקר ומתחילה ידע דעדותו מתלי תלי וקאי אם לא יבוא עוד עד והוא לבדו אינו נאמן לחייב לחבירו ממון אז יגרום לו שבועה להכחיש עדותו אבל אם יבוא עוד עד שני אז יהי' עדותו עדות ואיך יאמר אני לא באתי אלא לחייבו שבועה הכי זה ברור שיהי' שבועה בעולם וגם הלא השבועה יהי'