מחנה חיים אבן העזר חלק ב קי

חצי נזק כמו שמשלם התם וקיבל הב"ד חיוב חצי נזק בודאי וא"כ יאמרו העדים שרק על חיוב חצי נזק העדנו ולא חשבנו להעיד שישלם עוד יותר להיות נזק שלם והבן אבל בעדות מיוחדת שבא היום ע"א ואם יבוא עוד ע"א אז אין אנו פוסקים שבועה דמאי תכלית יהי' בשבועה אם חייב לשלם על פי ב' עדים ולא משכחת שבועה עם תשלומים ביחד וא"כ כל הע"א המעיד צריך להעיד על שתי מחשבות אם לא יהי' עוד ע"א אז יפעל שבועה ואם יש עוד ע"א לא אפשרות בשבועה דהא יש ב' עדים בעולם אשר יודעים דלא יוכל לשבוע כנגדם וע"כ אז פועל עדותו בצירוף השני לשלם וא"כ איך יאמר אני איני חייב בהזמה דלא באתי אלא לחיוב שבועה אטו זה ברור דיפעל שבועה הלא אם יבוא עוד ע"א לא משכחת שבועה וא"כ אם לא יחשב לפעול על תשלומי ממון א"כ עדותו בטל לגמרי כאלו לא העיד כלל ואין עד יכול לומר לב"ד שכוונתו להעיד רק על אופן א' והבן זה היטב כי נכון בעה"י

ומיושב בזה קו' תוס' בב"ב דף נ"ו בג' כיתות על חזקת שדה שהקשה תוס' שעדים יכולין לומר לחייבו פירות באנו שישלם מה שאכל ותי' יען שהוא הביא עדים מסתמא לא באו לרעתו יעו"ש ולפמ"ש מיושב דעדים צריכין לחשוב מיד אם יבואו ג' כיתות עדים על ג' שנים אז לא נשאר כלל שיהי' המוחזק צריך לשלם נהפוך הוא נעשה חזקה בידו ואם לא יכוונו על חזקה הוה כאלו לא העידו כלל ואין עד יכול להגיד באופן מתוך אופן אלא בכל אופן יפעל הגדתו עדות מעלי' ודוק

ואין להשיב מסנהדרין דף פ"ו דעדי גניבה אומרים אנו להלקותו באנו והגם דבאמת אם יבואו אח"כ עדי מכיר' לא יפעלו מלקות כמבואר ברש"י שם ואעפ"כ פוטרין עצמן שלא באו אלא להלקותו לק"מ דשאני התם דעל מעשה גניבה ליכא מיתה רק מלקות והם העידו רק על גניבה ורק אם באו אח"כ עדי מכירה שמחייבים אותו מיתה פטור ממלקות דמיתה חמור ממלקות ונכלל בו עונש מלקות שבא על הגניבה אבל בע"א שאומר שראה הלואה שהוא גוף החיוב תשלומין דהלא עד הב' ג"כ אינו מעיד רק זאת שראה את הלואה רק ע"א לא קם לממון וחייבו התורה שבועה אבל אם יבוא עוד ע"א נשאר עדותו לממון ולא בא כלל חיוב שבועה והבן

(ג) גם הביא הנב"י ראי' דל"צ עדות שאתה יכול להזימה בממון דהא ע"א מהני לשבועה ושם אין בו להזים שאם יוזם אין בו אפי' מלקות דהא העד לא חייב לא ממון ולא מלקות ולא נעשה הרשעה כמבואר ברמב"ן סנהדרין דף פ"ו וא"כ לא קאי קרא דמשפט אחד בממון על עדות שיכול להזים דהא ע"א מהני לשבועה דלא שייך בו שיכול להזים כמו שחידש מהר"י דאורלייניש כמ"ש תוס' דף ו' יעו"ש ועפר אני תחת כפות רגליו דנ"ל דתורה לא כתבה ועשיתם כאשר זמם לעשות לאחיו רק אם כבר גמרו הב"ד לעשות מה שבקשו העדים לעשות כגון שאומרים שהוא חיוב מיתה או מלקות או ממון יען שעשה עבירה פלונית או הלוה מעות וכדומה שנעשה בגמר דין אשר זממו לעשות אבל ע"א בא שראובן חייב לחבירו מאה זהובים ופוסקים הב"ד שבועה שישבע להכחיש את העד ולא ישלם א"כ לא גמרו את הדין לעשות כאשר זמם העד א"כ שלא נגמר לעשות כאשר זמם לא שייך שנעשה לו דין הזמה כאשר חישב לעשות לאחיו דהלא העד לא ביקש שישבע כנגדו רק אמר שחייב לחבירו לשלם והבן ומה שחיזק הנב"י דמשכחת אפי' חיוב ממון כגון במתוך שאינו יוכל לישבע לק"מ דזה לא בא ע"י אמירת עדות של העד רק מתוך שאינו יוכל לישבע משלם דממנ"פ אם נחשב כאלו חייב ממון ע"י הע"א א"כ בודאי אם הוזם צריך העד לשלם מתוך כאשר זמם או שחייב מלקות דהא הב"ד הרשיעו ממון ועכ"ח יען דלא נעשה הרשיעות ע"י העד רק ע"י הב"ד וע"י הבע"ד צריך לשלם יען שלא יוכל לישבע ודוק

ומה שדימה לדברי מהר"י במכ"ת של הגאון הנב"י לא דמי דכוונת תוס' כך דבממון א"א לומר שלא מקבלים עדות מיוחדת דבשלומא בנפשות דכתיב וע"א לא יענה בנפש למות וא"כ לא יקבל עדות ע"א כאשר בא לפני עצמו ממילא אם יבוא עוד ע"א לפני עצמו ג"כ אין מקבלים חוץ אם באו שנים ביחד דתורה אמרה לא יקום ע"א דכל אחד אינו עדות אבל בממון כיון דעדות ע"א חשוב שנקבל עדותו לשבועה א"כ כיון שעדותו חשוב גם אם ישאר ע"א ממילא חשוב עדותו שנצרף יחד עדות שנים מיוחדת לחייב ממון ולא שייך משפט אחד יהי' לכם שלא נקבל עדות מיוחדת ודוק

(ד) והלום ראיתי בנב"י שם סתירה שפי' דברי הר"ן שכ' וז"ל אע"ג דגבי ממון קיי"ל דמצטרפין לגבי אישות דשייך בד"נ בבת אחת בעינן להו עכ"ל ופי' הנב"י דבשלומא בעדי קדושין שתהא נעשה א"א ושוב הבא עני' במיתה זה שייך לד"נ אבל בגט שעדים באו להעיד שהבא עלי' עוד לא יתחייב מיתה זה ל"ש לד"נ ומהני עדות מיוחדת יעו"ש בד"ה ולא שהאריך בזה

ופלא גדול על הגאון הנ"ל הלא מבואר סוף יבמות דר"ע סובר דעדי נשים צריכה דרו"ח כיון דשרינן א"א לעלמא כד"נ נמי יעו"ש ברש"י שפי' וז"ל דהבא על א"א בחנק עכ"ל א"כ מבואר להתיר א"א לעלמא הוא כד"נ ועוד מה לי להוציא מד"נ או להכניס לד"נ

ועוד נפלא הלא ע"י שאמרו שנתגרשה אז גם אם מת בעלה וכהן בעל אותה חייב מלקות והוה כד"נ מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא עיין כתובות דף ל"ח מלקות ומיתה הוה רק מיתה אריכתא

(ה) ומה שהביא שם הנב"י ראי' דעדות מיוחדת מהני לאסור אשה על בעלה דתוס' במכות דף ו' כתבו בשם מהר"י שהקשה כמו שקרובים פסולים בד"מ מדכתיב משפט אחד ה"ה נימא דעדות מיוחדת פסול בד"מ ותי' וז"ל ונראה דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתא עכ"ל והקשה הנ"ל הא עדות מיוחדת כשר בד"מ ואפי' בדברים שאינן נשבעים עליהם כמו שטרות וקרקעות ועכ"ח יען דמשכחת ד"מ דשבועה א"כ עכ"ח האי קרא לא קאי בשום ד"מ וא"כ אחר קינוי וסתירה דנאמן ג"כ ע"א לאסור אשה על בעלה ועכ"ח דקראי לא קאי לאסור אשה על בעלה אפי' אם לא הי' קינוי וסתירה יעו"ש

ונ"ל בעז"ה דיש לדקדק למה האריכו בעלי תוס' וז"ל האי קרא לא בד"מ קאי דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתא עכ"ל רק הי' לכתוב האי קרא לא בד"מ קאי דע"א קם לשבועה למה הוסיפו דמועיל לממון הלא תוס' חידש זאת כמו דקם לשבועה כך קם לממון

אך הכוונה הוא דע"א קם לשבועה ואם אינו יכול לישבע צריך לשלם א"כ נגלה דמועיל ג"כ לממון עיין רא"ש והגהת אשר"י בב"מ דף ב' דהא ע"י עדותו בא תשלומין ובפסוק לא יומת עפ"י ע"א מגלה הקרא דלא יהי' משכחת מיתה עפ"י ע"א א"כ נגלה דקרא לא קאי על ממון אבל בסוטה דלא משכחת לאסור אשה על בעלה רק בב' עדות