מחנה חיים אבן העזר חלק ב יא

להחזיר אותם לשורשם וכן הוא אם יעמול איש בעמל למעלה מן השמש אם ישתדל האיש עם תלמידו לעלות בסולם הקדושה לראות בנפלאות תמים דעים במדור העליון לא יצליח דרכו חוץ אם נשמת תלמידו חוצב משורשו מקדושה ממקום גבוה אז הוא כלי טהור להשפיע עליו להרים ראש להיות דבוק בבני עליון וזה אשר רמזו "אין צווי בכ"מ אלא זירוז" אין המלמד יוכל לחדש ולברוא יש מאין אין כחו אלא לזרז מי שהוא בשורשו טוב יזרזו להוציא מכח אל הפועל "שנאמר צו את יהושע וחזקהו" הצווי הי' ליהושע רק לחזק ולאמץ "לפי דרכנו למדנו" מזה אנו לומדים לדעת "שאין מחזקין אלא המוחזקין" כל מוסר לא יועיל אלא לחזק מי שהוא מוחזק בשורשו לכל טוב "ואין מזרזין אלא להמזורזין" שמטבא יהי' טבא ביתר שאת ויתר עוז אבל להפוך ולעשות מאבני גבע וסלע אבני שוהם וישפה הי' לא תהי' מבן אדם אבל הוא מעשה אלקינו "מי יתן טהור מטמא לא אחד" יחידו של הקב"ה הוא יכול לעשות גם זאת והבן

רבה פ' כי תשא על פסוק וידבר ד' אל משה לך רד כי שחת עמך וז"ל זש"ה אוי להם כי נדדו ממני שוד להם כי פושעו בי ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים, ומה כזבים דיברו על הקב"ה דרש ר"ע אמרו וכי עמנו הי' עסוק עם עצמו הי' עסוק לעצמו פדה ולא פדה אותנו שנאמר מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו רבנן אמרו זה אלה אלהיך פדה אותנו עכ"ל ועיין בידי משה

התורה הקדושה ומצותיה המה אמרות ד' אמרות טהורות מזון הנפש וחיות הנשמה "באור פני מלך חיים הנפש והנשמה אשר שרשם טהור וקדוש ישבעו ויתענגו באותיות הטהורות ובעבודת הקדושות "תורת ד' תמימה משיבת נפש, מצות ד' ברה מאירת עינים אבל מי הוא ואיזהו אשר ימעל במשפט פיו לאמור שגם הגוף אשר קרוץ מחומר רגבי אדמה ימצא מזון בתורה לתאותיו או ימצא עדן במצות הוא יבקש להיות בטנו דבוק בארץ לילך אחר מראות עינים ולהתגעל בכל תשוקה גם תועבה יבחר רב יעבוד צעיר ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל ידברו כאויבים בשער הנשמה מבקשת את תפקידה להיות דבוקה בשורש העליון באורח חיים למעלה והגוף מבקש תפקידו לילך אחר הצו למלאות סיפקו בחמדותיו וזה רמזו שהדור המדבר ראו כי התורה עם מצותיה המה תרופה ועדן הנשמה אבל לגופם המה זיקים לאסור ידיהם ורגליהם בכבלי ברזל על צוארם המצות לגופם וזה שאמרו "וכי עמנו הי' עסוק עם עצמו הי' עסוק" להנשמה שהיא חלק אלקי ממעל לה שלח ישועה אבל עמנו לגופינו לא עסוק כחכז"ל זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חנם אמרו "חנם בלא מצות" כי הבטן אשר דבוק לארץ יבחר לעבוד עבודת חומר ולבנים רק כאשר ישאף צל ימלא תאותו בעריות ובאכילת דברים אסורים וטמאים מאשר יבחר עבודת הקודש אלה המצות כאשר צווחו אח"כ שנתנה ראש ונשובה מצרים כי טוב לנו עבוד מצרים ממותינו במדבר" אמרו טוב לעבוד במצרים בעבודת הפרך מלהמית את גופינו במדבר הזה ברוב מצות ופרישות ונזירות מכל חמדת עולם ואמרו עוד "לעצמו פדה ולא פדה אותנו" אמרו להנשמה שהיא חלקו כל הנופח מעצמו נופח לה עשה פדי' אבל לגופינו לא עשה שום פדי' ביציאת מצרים ועשו עגל כדי להתיר להם עריות אמרו חכז"ל דכתיב "ויקומו לצחק" שהע"ז הוא העגל יתיר להם כל חמדותיהם ויהי' גם גופם נפדה "שנאמר מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו, רבנן אמרו זה אלה אלהיך פדה אותנו" שאמרו העגל עושה פדיון לגופם אבל "המה דברו עלי כזבים" שהתורה והמצות עושים פדיון להגוף "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" שמי שהולך אחר תאותיו ותשוקותיו הוא עבד עולם והבן

ילקוט פ' ויקהל וז"ל ויקהל משה רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבהמ"ד ללמד ולהורות לישראל ד"ת איסור והיתר כדי שיהי' שמי הגדול מתקלס בין בני עכ"ל

על שפתותיהם הוסיפו לקח טוב ללמד לאדם דעת כי הלא נודע שבני ישראל במדבר דגן שמים נתן למו לא אכלו לחם בזעת אפם ולא לבשו בגד בעמלם כי לחם שמים אכלו ושמלתם לא בלתה מעליהם לא הי' עליהם עול פרנסה שקשה כקריעת ים סוף ולא דאגו לכלכל נשותיהם ובניהם ואף גם זאת שהי' יושבי האהלים במדבר בעמים לא התבוללו ובגוים לא התערבו לא ראו בני אדם אשר אינם שומרים שבת ודעת לנבון בקל שדור המדבר הי' יכולים לשמור את השבת כהלכתו אבל הדבר אשר הי' קשה לפניהם הוא להזהר באיסור והיתר כי מבטן אמם הי' טרף לשניהם חלב ונבילות וטריפות ויין נסך היה משתיהם וגם הי' משוכים מנעוריהם אחרי תאות בשריות בעילות נדה וזיבה ועריות על כן שכל אדם יגיד שהי' צריכין לשמוע מפי משה זקניהם אזהרות רבות לפרוש מאשר הורגלו מעולם ובכל זאת ספרה לנו התורה שמשה רבינו הקהיל קהילות גדולות ולמד להם הל' שבת הגם שנקל להם לשמור השבת במדבר בכל זאת "רבותינו בעלי אגדה אומרים שמתחילת התורה עד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד" התפלאו מאוד למה נאמר ויקהל אצל שבת הלא אצל פ' עריות ונדות וזיבות ומאכלות אסורות שם הי' לו למשה להקהיל קהילות גדולות ולדרוש לפניהן אלא "אמר הקב"ה עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הל' שבת" הזהירו וצוה להקהיל קהילות גדולות ולדרוש ה' שבת שאל תדמה בנפשך שנקל לפני העם לשמור שבת ולא הצרכת להזהיר את העם ותשים עיניך להזהיר את העם רק על הקשה להם על כן אני מזהירך להזהיר על איחור שבת "כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשים ללמוד ולהורות את ישראל דיני תורה איסור והיתר" ממך ילמדו מנהיגי דורות הבאים אשר בעתם יהי' בית ישראל כבר הורגל על איסור והיתר עד שאנשי בית אלו הנשים ובנותיהן יודעין מדיני איסור והיתר בכל זאת צריך המנהיג לזרז ולהזהיר למען דעת כל עמי הארץ את המעשה אשר יעשון בדבר יום ביומו באורח חיים למעלה למשכיל כאשר הזהרת אתה על שבת בדור המדבר כן יזהירו הם על איסור והיתר בדורות הבאים הגם שיהי' נקל להם לשמור דיני איסור והיתר יותר משבת "כדי שיהי' שמי הגדול מתקלס בין בני" כי זה כבוד ד' ובזה הוא יפעל הקילוס לשמו הגדול אם המנהיג ישים עין על מצות ד' על קטן כמו על הגדול ויהי' העם בזהר בהם והבן

תנחומא פ' פקודי וז"ל וכן שליח צבור כשיש בידו כוס של קידוש או של הבדלה והוא אומר סברי מרנן ואומר הקהל לחיים כלומר לחיים יהי' הכום עכ"ל.