מחנה חיים אבן העזר חלק ב קח

השני פלא מה ספרה האשה שהביאם פתני הי"ל לומר נבעלתי להביאם ברצון וצע"ג

ופתרון הדברים נ"ל כך דדבר גדול דבר הנב"י בסי' כ"ג דהשפיות של אותו מקום אינם מן המקום ביאה אלא הם פרוזדור החיצון לפני מקום הביאה והם רק חלק הירכים ואעתיק לשון הנב"י בד"ה ואמנם ידוע שבפגעו בין רגלי האשה אינו פוגע תוכף בפתח המקור רק קודם הפתח המקור יש שתי שפיות וביניהם קמט וסדק עמוק וארוך מלפניה ואחריה ואלו השפיות המה קצה הירכים ועומק הסדק זה הוא פרוזדור החיצון עכ"ל וכל הבועל בשפיות לבד לא התחיל לעשות העראה אפי' אם העראה הוי נשיקה היינו במקור אבל לא בשפיות וזה פי' הגמ' משם ואילך אינו אלא נשיקה ופטור וכ"ז באדם אבל בבהמה ליכא פרוזדור ופוגע מיד בהעראה וסיים שם שכיון בזה בתורת משה שבאשה כתוב את מקורה הערה ופסוק שקאי על בהמה כתיב שארו הערה ע"ש שהוא פלא

והנה כלל גדול הוא בתורת בעילות אסורות שאין נתינת הזרע גורע או מוסף כח האיסור בעילה במקום שהוי ביאה חייב אפי' לא נתן זרע ובמקום שלא הוי ביאה שלא הכניס רק מקצת עטרה אפי' נתן זרע לא הוי ביאה אפי' ירה זרע כחץ ודבר זה אברר מדברי רמב"ם בפי' משניות פ"י מסנהדרין וז"ל ואין להוצאות זרע בענין חיוב העונשים סרך בשום פנים אלא כיון שהכניס האבר יתחייב העונש עליה ואפי' פירש מיד עכ"ל וכן מצאתי בתו' יבמות דף נ"ה ע"ב בד"ה אינו חייב וז"ל נראה דמחויב בשפחה חרופה אפי' בלא הוצאת זרע אך שתהי' ביאה הראוי' להזריע כמו ביאת איש ולא בעינן הוצאת זרע אע"ג דכתיב בה שכבת זרע ולא אתי למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה בסוף פ' דכריתות עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' א"ב ה' י' וז"ל וכל הביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר אעפ"י שלא הוציא ש"ז ואעפ"י שפירש ולא גמר כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת ב"ד או כרת או מלקות או מכות מרדות עכ"ל ועיין ירושלמי

היוצא מזה דעפ"י ד"ת אין הוצאת זרע מוסיף וגורע בחיוב עונשים בביאת האסורות והגם שעיקר הנאת הביאה הוא בנתינת זרע בכ"ז אינו מוסיף יען דמיד שהכניס העטרה חייב הוא והיא מיתה או כרת או מלקות ומה לי אם הוסיף הנאה באיסור או לא ועיין שבועות דף ח"י אבל בוודאי השכל אנושי סובר דבעילה אסורה תלי' בנתינת הזרע כפשטות הקרא דכתיב "ושכב איש אותה שכבת זרע" רק קבלנו שהך שכבת זרע בא להורות למעוטי דרך אברים אבל לא בעינן ש"ז ממש וגם בשכל האנושי דאותו מקום השפיות הוא מקום ערוה ומי שהכניס האבר שם עשה ביאת איסור כי קפיד גברא על אותו מקום כי הוא אש בנעורת אבל הנותן התורה שם חק ומשפט כנגד שכל האנושי אפי' אם נתן זרע בין השפיות לא הוי ביאה ואם הכניס עטרה אפי' לא נתן הזרע הוי ביאה ודוק

ואקדים עוד חקירה אחת אשר למדנו מתורת יחזקאל הנביא כי האשה אשר מנאפת בעבור אתנן היא נבלה בעצם וזונה במקרה אבל אם אינה מקבלת אתנן וק"ו שהיא תתן אתנן לזנות היא זונה בעצם (יחזקאל ק' ט"ז) האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים לכל זונות יתנו נדה ואת נתת את נדניך לכל מאהביך ותשחדי אותה לבוא אליך מסביב בתזנותיך ויהי בך הפך מן הנשים בתזנותיך ואחריך לא זונה ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך לכן זונה שמעי דבר ד'" וכ' הבעל עקידה בשער מ"ב פי' הדברים וז"ל יאמר שהנשים אשר תזנינה לקחת אתנן הנה הן נבלות בעצם וזונות במקרה ואין ראוי' להחליט עליהם שם זונה כי אם מהנבלות ולזה קראם נשים לא זונות וכו' אמנם כשלא תקח כלום וכ"ש אם היא חוזרת אתנן לזונים הנה היא באמת זונה בעצם וראוי להחליט לה שם מהזונות שהיא תכליתה כמו שאמר לכן זונה שמעי דבר ד' עכ"ל וכן פי' במצודות דוד וז"ל לכן הואיל וכן עשית מאהבת הזנות לכן את קריאה זונה אמיתית עכ"ל אבל קבלה בידינו עיין ביבמות דף ס"א כל שנבעלה בלא פירצה היא בעילת זנות דכתיב אכלו ולא ישבעו הזנו ולא יפרוצו כל ביאה שאין בה פרצה אינה אלא ביאת זנות ר"א אומר זונה כשמה ועיין רש"י אשת איש שמזנה תחת בעלה ר"ט אומר זונה זו מופקרת אפי' אם זנה אשה בעבור אתנן או בעבור להציל נפשות או בפתויי הכל בכלל זונה

תמצית הדברים אפי' אם קבלה שם זונה במקרה לא בעבור למלאות תאותה רק נתפסה בעבור דבר אחר הכל בכלל אחרי הוטמאה לבעלה כחז"ל באסתר כאשר אבדתי אבדתי דתורה אמרה ואת כי שטית הכל בכלל זונה אפי' באונס עיין יבמות דף נ"ו רק בישראל התירה התורה מן והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת אבל ברצון אפי' אם הי' לתכלית להציל לקוחים למות היא זונה ואסורה הגם ששכל אנושי לא יגיד כי היא זונה כי נתפתה ע"י ממון או שאר תחבולה של הסתר אעפ"כ גזרה התורה שהיא זונה והיא נטמאה ודוק

ועיין רמב"ן בפ' משפטים על פסוק כי יפתה איש בתולה וז"ל ולכן אמר אונקלוס כי יפתה ארי ישדל יסובב את הבתולה בענינים רבים עד שישכב עמה ובעבור כי פתויי הבתולה בענינים רבים פעם בדברים פעם בממון פעם בשקר שיטעה אותה פעם באמת שרצונו לישא לו לאשה לא יחד לו לשון ועשאו השתדלות עכ"ל ועיין רמב"ם בפי' המשנה סוף נדרי' שכ' שכל פיתוי חלק מן האונס ע"ש ואין כאן מקומו כי דבריו צריכים ביאור

ועתה אבאר בעזה"י הירושלמי במעשה הראשונה שאמרה האשה אסטרטיות חבקני והטיל ש"ז בין ברכי דייקא היא ואמרה שהטיל גם ש"ז בשפיות כי האמינה שזה הוא גורם הטומאה והאיסור אם הטיל ש"ז באותו מקום אפי' בשפיות כאשר השכל אנושי גוזר א"כ באה לאוסרה עצמה והתירה אבל במעשה השני אמרה הביאם שלי פתני מאיזה פתויים אשר איש יפתה אשה הי' משדל אחריה עד שנתפתה לבה אבל מעולם לא עלה על דעתה לשטות מאחרי בעלה למלאות תאותה אז הבין שלא אמרה זניתי לרצון אלא פתני שהיא השכילה להתיר עצמה ואמר אין הביאם אסור לפי דבריך גם הביאם מותר בך כיון שאין את אסורה לבעל אין את אסורה לבועל עיין תו' יבמות דף נ"ה ובח"מ ובמ"ל ואסרה כיון שהיא באה להתיר עצמה ואסרה כנלענ"ד

נחזור ליסוד הדברים שדבר אלקים אמת בפי הנב"י שאם לא הכניס הבועל כל העטרה בתוך המקור היינו פי הרחם אשר הוא לפנים משפיות לא נאסרה לבעלה א"כ לפי דיבורה יש מקום ספק אם הגיע כ"כ ונימא נוקמה אחזקת היתר לבעלה ומה שנראה זרע איש אין ראי' יותר שהכניס כל העטרה דלמא רק מקצת ואין מוציאין אשה מבעלה מספק ואולי בכ"ז ערומי קא מערמא דבאמת עיניה נתנה