מחנה חיים חושן משפט חלק ב שמט

לולב הגזול דאפי' מאן דאית ליה דחוי מעיקרא לא הוה דחוי מודה בנראה ונדחה דהוה דחוי עכ"ל ופלא בעיני אטו מבואר בלולב הגזול מתני' או ברייתא דנראה ונדחה גרע מדחוי מעיקרא אלא הגמ' חקר בזה מסברה חיצונה כמבואר שם דף ל"ג ע"ב ברש"י בד"ה ונפשט מינה דהוא סברה בעלמא דדחוי מעיקרא דומה למחוסר זמן יעו"ש וא"כ כיון דשם חקר הגמרא רק מסברה א"כ ממילא קשה קו' התוס' ולמה הביאו ראיה על סברה בעלמא מגמ' הלא סברה הוא ולא צריך גמ' כדאמרי' בעלמא סברה הוא למה לן קרא והתוס' קדושין ד"ה שמע הקשה רק מכח הסברה וצע"ג

ונלע"ד בעזה"י דלכאורה היה נראה בסברה דדווקא בנראה ונדחה סובר ר"י כאן דהוה דחוי אבל בדחוי מעיקרא מודה דלא הוה דחוי והגם דר"י סובר בהקדיש בהמתו דחוי מעיקרא הוה דחוי והוא דהלא בגמ' עושה צריכתא דאי אשמעי' בנשחטה הו"א דאין בידו אבל בהמיר דתו שבידו לחזור אימא לא צריכא ולכאורה הוא פלא גדול הלא כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ באמת למה יהיה דחוי הלא בידו לחזור ולא נדחה מעוצם

אמנם נחזי אנן הלא הרגע אשר ממיר הדת אז נעשה הוא נדחה ולו יהי' שמתחרט מיד וחוזר ברגע השנית עכ"פ עבר רגע אחת אשר היה נדחה הקרבן דאפי' אם חוזר עכ"פ לא נעקר מעיקרא שהי' כופר בעיקר רגע אחת אשר הי' ממיר דתו וא"כ אמרי' כיון שכבר היה הקרבן בעולם והודחה באותו רגע אשר המיר דתו הודחה לעולם דלא שייך לומר דהי' בידו שלא להמיר דאז לא הי' לנו לחקור על דבר ואם המיר ימיר עצמו אחר שהפריש קרבן ע"כ הי' הקרבן נדחה הרגע שהמיר עצמו אבל אם המיר עצמו ואח"כ הפריש קרבן הלא ברגע שמפריש הקרבן אם היה בלבו להתחרט הי' ראוי' הקרבן וזה הי' בידו להתחרט אז בשעה שהפריש הקרבן וא"כ היה משכחת הגם שהמיר יהי' הקרבן כשר אז בודאי אמרי' כל שבידו כזה לא הוה דחוי ודוק דיש הבדל גדול אם הי' בידו לעקור שלא יבוא דחוי בעולם או אם יש בידו לתקן הדחוי כמובן וא"כ דלמא הא גופה אשמעי' ר"י דבידו לתקן הדחוי לא מהני אבל בידו לעקור הדחוי מהני ולא קשה קו' התוס' כלל וזה באמת כוונת התוס' בזבחים דף י"ב בד"ה ושמע שכ' וז"ל מיהו אין בידו כל כך כמו נפגם המזבח דפריך בפרק ק"ק דחוי מעיקרא הוא וכשר והכא לכ"ע משמע דכשר דבידו לתקן כדאיתא פרק לולב הגזול ולכך נקט ר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר שידחה דהו"ל נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דהאי כשר כיון דבידו לתקן בקל כמו בנפגם המזבח וגם דחוי מעיקרא דכשר עכ"ל הכוונה דבנפגם המזבח ואח"כ הקדיש או המיר דתו ואח"כ הפריש קרבן משכחת לה דבשעת ההקדש יותקן הדבר דהא בקל נוטל פגימה מעל מזבח בתוך הזמן או הרגע אשר אומר בהמה זה יהיה קרבן לד' יוכל לתקן פגימה מעל מזבח וגם בידו לחזור בתשובה באותו רגע אשר יאמר בהמה זה קרבן לד' ויש בידו לעקור הדחוי אבל אם הפריש קרבן ואח"כ נפגם מזבח או הפריש קרבן ואח"כ המיר דתו אין בידו לעקור כל הדחוי מעיקרא רק יש בידו לעשות הדחוי להיות חוזר ונראה אבל בהקדיש חלקו מבהמות שותפות או בהפריש קן דצריך דעת אחרים אם יומכר לו החציו וגם בהפקר אם יזדמן לו שלשה להפקיר עיין נדרים דף מ"ד ולכן סובר ר"י דדחוי מעיקרא הוה דחוי ודוק וא"כ יפלא על תוס' דהכא וצע"ג

ואחר העיון נ"ל בעה"י לחדש סברה בהיפך דאחר דהשמיענו ר"י דלא מהני בידו בנראה ונדחה אז פשיטא ידענו דלא מהניא בידו מעיקרא ואבאר בעזה"י

עיין עירובין דף ה' אמר לך אביי התם סוף מבוי הכא תחילת מבוי והיוצא מפי' רש"י שם הוא כך אם כבר הוה שם מבוי כשר ויופסל עכשיו אז אפי' עושה לו רק פס ד' חוזר להכשירו הראשון אבל אם עושה עכשיו מבוי צריך ד' אמות יעו"ש ועיין ר"ן חולין שהסביר למה נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור דשאני לקבל שם חדש צריך טעם חזק ולא מקבל שם איסור אבל לפסוק שם איסור הישן צריך להיות קלוש מאוד ונ"ט בר נ"ט אסור יעו"ש

וא"כ נחדש דבר בשלמא אם הפריש קרבן טרם שהמיר דתו והיה כבר חל שם קרבן כשר על הבהמה ואח"כ המיר ונתחדש ע"י מעשה הבעלים דבר לפסול הקרבן אז אמרינן הלא בידו לחזור ולתקן אשר עיות וכיון שיש עוד אופן להיות נשאר הקרבן בהכשירו אשר חל עליו לא נפסק אותו שם ואם באמת בא לו התיקן נשאר בהכשירו הראשון די שנאמר דאינו חוזר ונראה כשהודחו אם לא היה בידו לתקן הדחוי אבל בדחוי מעיקרא דבשעה שהפריש הקרבן לא ראוי' לחול השם קרבן לכפר עליו דהא המיר דתו הגם דיש בידו לשוב בתשובה ויהיה חוזר ונראה להיות בר קרבן עכ"פ יהיה רק בר קרבן משעה שיחזיר אבל לא על למפרע ונמצא דעכשיו שלא עשה תשובה היה הקרבן נדחה בשעה שיקבל עליו שם קרבן וכיון שנפסל אז שוב אינה נראה וא"כ היה ר"י צריך לאשמעי' דלא מהני בידו בנראה ונדחה כגון שהפריש ואח"כ המיר דתו ממילא ידענו בק"ו דלא מהני בידו לתקן בדחוי מעיקרא כגון המיר דתו ואחר כך הפריש קרבן ודוק

ובא ברוך ד' ואראך שבזה יובן הסוגיא בלולב הגזול בדף ל"ג שרש"י בד"ה בעי ר' ירמיה כ' וז"ל והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה דהאי דנקטם ראשו מעיו"ט לא נראה מעולם עכ"ל ובכפת תמרים מוחק דברי רש"י אלו דעל מי יכול רש"י לכוון או על ר' ירמיה פשיטא דלק"מ דר' ירמיה התחיל מן הקל אי דחוי מעיקרא הוה דחוי ואי יפשוט לו דלא הוה דחוי אכתי ישאל על נראה ונדחה דמהכ"ת ישאל על נראה ונדחה אם לא ידע דין דחוי מעיקרא ואם כיוון רש"י על הפשטן דפושט לו דין דחוי מעיקרא מנראה ונדחה זה בודאי לק"מ דפושט לו מכח ק"ו אם נראה ונדחה אין לו דין דחוי מכ"ש דחוי מעיקרא וע"כ דאין דברי אלו מרש"י כלל יעו"ש

עוד נתקשה בספר הנ"ל בגמ' דרב פפא גופי' מבעי לי' והקשה ממנ"פ אי ר"פ אמר דינו אפי' לקולא א"כ פשיטא דנפשט בעי דר' ירמי' דאי אין דחוי אצל נראה ונדחה מכ"ש בדחוי מעיקרא ואי גם ר"פ מספקא לי' מ"מ נפשט בעי דר' ירמי' דעד כאן לא מספקא לי' לרב פפא אלא בנראה ונדחה אבל בדחוי מעיקרא בעכ"ח פשיטא לי' דאין דחוי דאי מספקא לי' בדחוי מעיקרא אז פשיטא בנראה ונדחה יש דחוי וצע"ג.