מחנה חיים חושן משפט חלק ב שמה

ואוסיף נופך בטעם לשבח בעזה"י דבשלמא אי אמרי' דפסח בשאר ימות השנה צריך עקירה משם פסח לשם שלמים נמצא דלא נכלל בשם פסח כח שם שלמים א"כ שפיר אמרי' דנקריב ראשון שהוא זכה בשם פסח ולא נעקור ממנו שם פסח ולחדש עליו שם שלמים אבל אי אמרי' דפסח בשאר ימות השנה לא צריך עקירה דמיד נכלל בו שם שלמים כדילפינן בזבחים דף ז' וזבחת פסח לד' אלקיך צאן ובקר יעו"ש ואם שחט פסח בשאר ימות השנה שלא לשמו הוה כאלו שחט לשמו שהוא שלמים ועיין בזבחים דף קי"ד ברש"י ותוס' שם א"כ בוודאי יוכל ליקח השני וממילא נשאר הראשון לשלמים דהא לא צריך לעקור ממנו שם פסח ועיין ביומא דף ס"ג ע"א דיש פלוגתא אי פסח צריך עקירה ונ"מ אי שחט פסח בחוץ לשמו בשאר ימות השנה אי חייב אשחיטת חוץ אי אמרינן אין צריך עקירה חייב הואיל וחייב שלא לשמו אבל אי צריך עקירה אז פטור אם שחט לשמו והרמב"ם דפסק פי"ח מהלכות מעשר דחייב כר"י א"כ שפיר פוסק בפסח איזה שירצה יקריב ורבא דאמר דתלי' בר' יוסי ורבנן היינו אי אפי' צריך עקירה ודוק ועיין רש"י בזבחים דף י"ב ד"ה ואי דאפרשה מאתמול דפסח קודם זמן שחיטתו הוה נראה דראוי' להקריבו שלמים ולכן לרבנן הוה פסח תמיד נראה אבל לבן בתירה הוה נראה ונדחה ועיין רש"י תמורה דף י"ט ד"ה שאני אחר פסח

ואנכי אשבע כי אחר שכתבתי זה בא לידי שו"ת חכם צבי סי' מ"ה וראיתי שדרך בדרך הזה שיש חילוק בין אם השני ירעה או אם יקרב שלמים וב"ה שזכיתי לדעתו וההבדל בין דבריו לדברי ניכרים אך פלא עליו הלא בקופות יוקרבו שניהם ואעפ"כ אמר ר"י שכותב עליו א' ב' ג' שמצוה בראשון וצריך לומר כתירוץ הגמ' דשאני התם היכי דאיתחזי קמאי לא אתחזאי בתראי אז אפי' אם שניהם יעלו לרצון לפני ד' יש מצוה בראשון אך א"כ למה אמרו דלמא שאני התם היה לגמ' לומר שאני התם דאיתחזאי קמאי דהא ראיה בתודה והפריש אחר תחתיו מודה ר"י איזה שירצה כמבואר ראיה הנ"ל בח"צ יעו"ש וצע"ג ועל עיקר ראית חכם צבי מתודה נ"ל להשיב דשאני התם דשניהם יקרבו על שם אחד הוא שם תודה אז אין קפידה אבל שם פסח ושם שלמים המה שני שמות אז יש קפידה איזה שם יוקרב תחילה וכן בקופות יוכל להיות מקופה ראשונה יצריכו ק"ק ומשניה קדשים קלים ודוק ועוד נ"ל לחלק אם יקדים אחד להשני אז מצוה בראשונה אפי' אם שניהם עולים לקרבן כגון בקופה או בפסח דהשני לא יוקרב ערב פסח אלא אחר פסח יהיה שלמים אבל בתודה דיוכל להקריב ביום אחד אז אין נ"מ איזה ראשונה

(יב) ראיתי בשעה"מ שנתקש' בתי' התוס' פסחים קדושין ותמורה שהמציאו לחדש דיש דחוי מעיקרא בקדושת הגוף דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר ודייק ר"י בגמ' לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואפי' אם רבה הדם עליו לבסוף נדחה הגם דהוה דחוי מעיקרא והקשה הגאון הנ"ל הלא מבואר בזבחים בקבל בכלי קדש וחזר ונתן בכלי חול לא חשיב דחוי לכ"ע דהואיל ובידו הוא והסביר תוס' שם דלא דמי לכסוי יען דכאן יש מצוה שיתן בכלי קודש ולאסוף הדם מה שנשפך על הרצפה וא"כ גם כאן יש בידו להרבות עליו דם וכל שבידו אין דחוי והניח בקו'

ולדעתי פלא בשלמא אם נתן כל הדם בכלי חול או נשפך על הרצפה דלא יוכל לקיים המצוה אז נחשב לנו בידו דבודאי יעשה לקיים המצוה אבל אם נשאר כדי לקיים המצוה אז לא נחשב בידו כי אין מצוה בזה להרבות דם וגם מי התיר לבעל הדם מתחילה לעקור אותו מהכשירו כדי לתקן חבירו באופן זה בודאי יש איסור לבטל לכתחילה ועיין בהגהת אבני מלואים שאפי' תרומה אסור לבטל מדאורייתא ואולי באופן דלא נשתייר שיעור הזאה ואם ירבה עליו וחוזר להכשירו יהיה שיעור שע"י אשר יתוסף יהיה רבה הדם ודוק

(יג) ראיתי שדברי תוס' סוכה דף ל"ג שחקרו דבידו מהני אפי' בנראה ונדחה ומחלקין בין הך דבידו בזבחים דף ל"ד בנשפך דם על ריצפה ובין שאר בידו והקשה בכסוי דם דהוה בידו ותירצו יען שפטור מלכסות א"כ אמרי' דחוי הגם שבידו ובזבחים דף ל"ד כתבו הטעם דשם יש מצוה לכנוס הדם שנשפך אבל בכסוי דם אין מצוה יעו"ש ולכאורה טעמא בעי כיון דבידו מה לי אם יש עוד מצוה בתקונו או לא הלא הסברה כיון שבידו לתקן לא יהא דחוי ואם בידו לתקן הוה ג"כ דחוי מאי הוה אם יש מצוה לתקנו וצע"ג

ונלע"ד לחדש דבר בעזה"י בידו לתקן פועל דווקא בנראה ונדחה וחזר ונראה אבל בדחוי מעיקרא לא מהני בידו לתקן והגם דנראה ונדחה גרע מדחוי מעיקרא בכל זאת אי דחוי מעיקרא הוה דחוי לא מהני אפי' בידו ובנראה ונדחה הגם דהוה דחוי בכל זאת בידו מהני שלא יהי' נדחה ואבאר בעזה"י

הנה בכל דבר שקבל שם לעצמו אז בנקל לא נפסק אבל לקבל שם חדש בקל לא יוכל לקבל שם חדש עיין דוגמא ר"ן בחולין למה נ"ט בר נ"ט דאיסור אסור ונ"ט בר נ"ט דהיתר לא אסור בבשר בחלב ותירץ דשאני אם אנו דנין שיפסק שם עיקרו אז בנ"ט בר נ"ט לא נפסק השם אבל להיות מקבל שם חדש בב"ח בטעם קלוש כנ"ט בנ"ט לא מקבל שם חדש (וכדומה נמצא סברה הנ"ל בכמה מקומות ועיין תוס' עירובין דף ה' שחולק על רש"י יעו"ש ועיין בהל' נטילת ידים בשיורי טהרה)

ואם כן אף אנו נאמר בשלמא אם נראה והי' מקבל שם קרבן וראוי' הדם לזרוק לכפר ואנו נאמר שבא דבר אשר ידחה הדבר אשר כבר הי' עליו ולא יוצלח עוד לכפר זה דווקא אם בא דחוי אשר אין בידו לתקן אז הדחוי עוקר שם הראשון אשר קבל אבל אם בידו לתקן ולעקור הדחוי אז לא יצא החפץ ממקומו שכבר קבל שם ההוא שהי' נראה לקרבן ולהיות כפרה ומהני בידו לתקן שלא יופסד זכות הראשון אבל בדחוי מעיקרא אם הוה דחוי אז לא מהני בידו לתקן דהא עדיין לא תיקן ומעולם לא היה נראה ולא קיבל החפץ שם לעצמו וזכות לעצמו א"כ כיון שבא הדחוי נדחה הגם דבידו לתקן ולכרות הדחוי אבל עכ"פ הגם שיתקן מכאן והלאה עכ"פ לא יעקור למפרע שהי' נדחה ובשעה שבא הדחוי לא הי' על החפץ שם וזכות בעצמו וכל זה אם יש מצוה בתקונו אז פועל בידו שלא יעקור שם הראשון כגון בנשפך הדם אבל בכסוי דם כיון שכסוי הרוח היה פטור מלכסות ולא נשאר על החפץ זכות ומעלה ראשונה ולא היה הדחוי צריך לעקור דבר דהא כל זמן שמכוסה הוא באמת נפטר מלכסות א"כ לא מהני בידו לגלות דבידו לא מהני רק שלא יופסק כח הראשון ובכסוי עכ"פ הי' נפסק ודוק היטב בעזה"י וכל זה בקדשים או בדחיות גוף החיוב כמו בכסוי דם אבל בהדם דהוה רק מצוה והגם אי אמרי' דהדס