מחנה חיים חושן משפט חלק ב שמא

חיים אינן נדחין עכ"פ בפסול איסור מום ומשני דדריש מבם ובהם א"כ רב מחדש מן בהם שמום קבוע מכפר אם נתערב בעלי חיים בבעלי חיים כמו שסובר ר"א אפי' בשחוטין ומיושב קו' שעה"מ וגם דברי רמב"ם והבן וראי' לזה דגמ' אמר דרב ההוא בהם בעיניהו הוא דלא מרצה הא בתערובות מרצה כדתנן ולא אמרי' האי בהם כר"א דתנן ר"א אומר אלא פשיטא דרב דורש הך בהם בתערובות בעלי חיים ור"א דורש על תערובות נשחטין ודוק

(ד) יומא ס"ד תוס' ד"ה התם דבריהם כולה מוקשה דכתבו מתחילה וז"ל לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרי' לילה לקדושה ויום להרצאה וכו' והוא פלא ראשית דסתרו לשונם שנית רבו דקדוקים בה ואבאר בקיצור תוכן הבנתם

ונ"ל מתחילה קשה הא כל בהמה הנולד אסור להקדיש ומכ"ש להקריב בתוך ז' ואיך יהי' ראוי' אח"כ ע"ז חדשו תוס' דמה שהיתה הבהמה אינו ראוי' להקדיש לא מקרי דחוי אלא אם יש עיכוב מלהקריב אחר שהקדיש אבל מה שאינו ראוי' להקדיש עד ז' ימים לא הוה דחוי כמו שלא הוה דחוי מה שהיתה במעי אמו אח"כ הקשה הא ליל שמיני דראוי' להקדיש ולא להקריב א"כ הוה כבהמת שני שותפין דחל ההקדש ואינו ראוי' להקריב וכי תימא לפי שלילה לאו מחוסר זמן א"כ הכא נמי יהי' ראוי' אפי' באותו יום ע"ז תירץ התוס' בודאי מה שחסר מעשה בעלמא כמו לקנות חצי חלק של בהמת חבירו הוא מעשה חוץ ולא נוגע לתיקון קרבן גופו לכן אי אפשר לתרץ קו' התוס' דלא דמי מחוסר זמן דלא חסר מעשה ובבהמת שותפות חסר מעשה קנין על חלק חבירו זה אינו דאין זה מעשה בגופו של בהמה אבל כאן דצריך הגרלה מחדש אפי' לרב על שניהם וא"כ הוה מחוסר מעשה בגופו ועוד איך יהי' נאמר שמחוסר זמן הודחה אע"ג שחל עליו קדושה בליל שמיני דשאני לילה דכל קרבנות הודחה אז אבל בשעירים הוא זמן הקרבה ואעפ"כ לא יוקרב הך אז נקרא הודחה אם חסר מעשה והבן זה מאוד

שוב ראיתי במהרש"א שנתקשה בהבנת התוס' שכתבו דהתם משעה שהקדישו דקאי על מחוסר זמן והקשה הא בבהמת של שותפות ג"כ דחוי משעה שהקדישו יעו"ש ולדעתי עפר אני תחת כפת רגלו שדברים נפלאים לי דתוס' הקשה למה סובר ר"י בבהמת שני שותפין דחוי מ"ש מחוסר זמן ותירצו דמחוסר זמן אינו נעשה הקדש בתוך ז' אבל התם בשני שותפות נעשה הקדש והוא דחוק ודוק אח"כ הוגד לי שכבר העיר בזה בקרבן אשם על המהרש"א יעו"ש ואין לי פנאי כעת לעיינו

(ה) ביומא דף ס"ד ע"ב בתוס' ד"ה יעמד הקשה א"כ הו"ל לגמ' טעמא דר"י מיעמד חי ילפי' דיש דחוי ותירצו בדוחק דמכאן ולפי' רק בשעיר דיש דחוי ור"י סובר בכל התורה יש דחוי ותני' כוותיה ולא מטעמי' יעו"ש והוא דוחק והקו' גדולה והכריחו כמו שכתבו וצ"ל

ונלע"ד דהנה בברייתא קתני השני (אשר תני במתני' ירעה עיין רש"י) אינו יודע אם שני שבזוג הראשון או שני שבזוג השני כשהוא אומר יעמד חי ולא שכבר עמד ולכאורה פלא בעיני על הברייתא בשלמא שחקרו שהשני שבזוג הראשון ירעה היינו דלמא בע"ח נדחין ע"כ השני שבזוג הראשון ירעה אלא איך מסופקים דלמא השני שבזוג השני וא"כ ע"כ בעלי חיים אינן נדחין אבל עכ"פ יוכל ליקח איזה שירצה וא"כ איך פשיטא שהשני שבזוג שני ירעה דלמא השני שבזוג הראשון ירעה הלא יש ברירה בידינו וע"כ צריך לומר דמצוה בראשון וא"כ ע"כ השני שבזוג השני ירעה וא"כ ספק של הברייתא הוא פלוגתא דר"י ורב אך הברייתא מסיים ת"ל יעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות ויש לי לפרש שני טעמים או דבעלי חיים נדחין או אפשר בעלי חיים אינם נדחין רק אין מצוה בראשון אלא כחכמים איזה שירצה יקריב וא"כ כיון דיש ברירה להקרוב גם השני אז צריך להגריל גם על השני של עזאזל אשר עומד חי וא"כ ממועט מיעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות אבל אי מצוה בראשון ואינו אומר רק מי שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו אבל לחי אינו נותן תמורה אם כן אינו נקרא שתי עמידות כאשר באמת לא הקשה הגמ' מהאי קרא קשיא לרב ואם כן ממנ"פ מדמביא ברייתא עמידה ולא שתי עמידות יוכל להיות או דילפי' הטעם דבעלי חיים נדחין וא"כ צריך עמידה חדשה או בעלי חיים אינם נדחין אבל אין מצוה בראשון אבל כרב לא אתי' דהוא סובר בעלי חיים אינם נדחין וגם מצוה בראשון א"כ לא הי' לברייתא להביא הדרשה יעמד חי מדקתני דילפי' שהשני שבזוג הראשון ירעה מפסוק יעמד חי מזה נדע דע"כ אין מצוה בראשון ואז ידענו שכאן צריך להיות הראשון דאל"כ הוה שתי עמידות אבל דלמא לעולם סובר ר"י בעלי חיים אינם נדחין וגם אין מצוה בראשון וצריך ללמוד ממום בם ודוק מאוד

ובזה יש מקום אתי ליישב דברי מהרי"ק שהובא בכ"מ פ"ד מהל' ק"פ שכתב הרמב"ם בהל' ו' מי שאבד פסחו והפריש אחר תחתיו ומצאו אח"כ והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה והקשה הנ"ל הא בפ"ה מהל' עבודת יו"כ פוסק שמקריב הראשון כר"י ותי' דשאני שם אם מת אחד של הזוג הוה דחוי מחמת חבירו אז מצוה בראשון אבל בפסח דהוה מחמת עצמו א"כ די שנאמר שניהם שווין ולא שיהי' לו עוד מעלה לראשון ונתקשה הלח"מ הא בהל' יוכ"פ פסק באבד זוג הראשון והפריש אחרי' תחתיהן אעפ"כ יקרבו זוג הראשון והוא דומה ממש לפסח יעו"ש שהניח בצע"ג

ולפמ"ש נכון דאם ביוכ"פ בנדחה מחמת חבירו שניהם שווין ויש ברירה בידו ליקח איזה שירצה אז צריך העמדה פעם שנית דהא גם אם בוחר בראשונים עכ"פ הי' בידו לבחור באחרונים א"כ גם רב מודה יעמד חי ולא שכבר עמד בשלמא אם מת אחד ונשאר חבירו א"כ דהוא דחוי מחמת חבירו ואין דחוי בבעלי חיים ומצוה בראשון ואז לא צריך ברירה חדשה ולא נקרא יעמד חי ולא שכבר עמד אבל אם נאבד זוג הראשון והפריש אחרים תחתיהם גם שיהי' ברירה בידו איזה שירצה ע"כ יהי' צריך להעמיד שנית ואז ע"כ יוכרח ליקח זו השני ויהי' לזוג השני חשיבות יותר מזוג הראשון ובזה ג"כ הרמב"ם מודה דאין לזוג הב' מעלה על זוג א' וע"כ נשאר הזוג הראשון והב' נדחה

ונ"ל להוסיף טעם לשבח בעזה"י דרש"י כתב יתקיים תחתיו וז"ל אינו נותן תמורה אלא לזה שמת אבל לחי אינו נותן תמורה להפסל הוא ולבוא זה תחתיו עכ"ל הכוונה דבגורל לא הי' כתוב רק להשם וכה"ג אומר בפה לשם חטאת בהזכרת שם המפורש כמבואר ברמב"ם שמנה י' פעמים שמזכיר את השם ביוכ"פ ואם מת אחד מהן אז אינו עושה אלא הפלת גורל מחדש אבל לא מזכיר עוד הפעם השם המפורש אלא אומר אותו שעיר אשר עלה עליו להשם יתקיים תחתיו של הראשון אשר הזכיר עליו בשם המפורש