מחנה חיים חושן משפט חלק ב שמ

בידו לגלות ויפעל מה שבידו לגלות שלא יתחיל שם דחוי אז מחדשים התוס' בסוכה דף ל"ג דבר גדול דנקרא דחוי דלמה יעשה זאת שיגלה וכיון שלא יכנס עצמו לגלות אי אפשר שיחזור החיוב עליו וקרא דחוי דהא אפי' יתגלה מאליו אעפ"כ יהי' פטור מלכסות דכיון דאידחא אידחא בשלמא אי איכא מצוה לדחות הדחוי כמו בנשפך הדם בזבחים דף ל"ד דיש מצוה לתקן הקרבן שנדחה א"כ הדם עומד שיודחה מעליו הדחוי וכל העומד לדחות כדחוי דמי וממילא לא חל עליו שם דחוי אבל בכיסה דם דליכא מצוה לגלות מעליו הדחוי ונקרא הדחוי דחוי וכי תאמר שמא אחר יום או יומים יתגלה ממילא ויחזור עליו החיוב לכסות א"כ מסתמא יהיה הוא מן הזריזים מקדימין למצוה ויגלה הדם מיד לק"מ דעכשיו אזלי' דאמרי' דחוי אצל מצות ולא משכחת שיחזור אליו המצוה עוד ושפיר חדשו תוס' דהך בידו לגלות בכסוי הוה כמו אין בידו לגלות

אך כל זה אי הוה הלכה פסוקה דיש דחוי אצל המצות אבל באמת דאמרי' דהוה ספק דאורייתא אי יש דחוי אצל מצות או לא והוה הדין אם חזר ונתגלה מאליו חייב לכסות דספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דמשכחת דיחזור עליו החיוב שיצרך לכסות א"כ בודאי לא ימתין מלגלות רק יקדים עצמו לעשות עכשיו המצוה זאת אשר תוכל לבוא עליו אח"כ אם יתגלה דיחוש דלמא יפשע אז ולא יכסה או שמא יקדימנו איש אחר ויכסה דהא לא יצרך לשלם לו י' זהובים דלא יכול להוציא ממנו ממון דיאמר לו אינו יודע אם נתחייבתי דדלמא יש דחוי אצל מצות ולא הפסדתיך מצוה כלל אז בודאי השוחט זריז ונשכר שמגלה ומכסה מיד וממילא עומד הדם לגלות ולא מתחיל הדחוי כלל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כיון שבידו לגלות נחשב כאלו לא נתכסה כלל ונשאר דם בחיובו וצריך השוחט לכסות בברכה

ובזה יש ליישב קו' כפת תמרים איך אמרי' רב פפא גופא מספקא ליה דלמא לחומרא א"כ איך שייך לומר זאת אומרת משמע דבודאי אין דחוי וצע"ג ולפמ"ש נכון דרב פפא יליף מדשנה חייב לכסות משמע ודאי אפי' בברכה וע"כ דאין דחוי אצל מצות ועכ"פ מוכח היכא דבידו אין דחוי ולו יהיה מספקי' לי' היכא דאין בידו אי יש דחוי עכ"פ אם נוסף עליו דיש בידו ג"כ אז בודאי אין דחוי משום כל שבידו ליכא דחוי אבל באיבעי דר' ירמיה דאין בידו נשאר בספק אי יש דחוי או אין דחוי ולקולא לא אמרי' אין דחוי ודוק כי עמוק בעזה"י

ואם נכונים דברי יש ליישב קו' התוס' איך יאמר לימא כתנאי דלמא מאן דסובר שם אין דחוי יען דבידו לתקנו אבל בנקטם אין בידו לתקן ולפמ"ש דבעבר ומיעטן קשה קו' הגמ' הא מתקן מנא ואסור לכתחילה אפי' אי אית ליה הושענא אחריתא דר"ש בן אלעזר בלבד סובר דאם אות לי' הושענא אחרינא מותר לכתחילה אבל תנא דמתני' דסובר אין ממעטין ע"כ אפי' אית ליה הושענא אחרינא אסור למעט וקשה הא הברייתא נקט עבר ולקטן וע"כ דקאי אמתני' דאין ממעטין ביו"ט בכל אופן אפי' אית ליה הושענא אחריתא וקשה כיון דרבנן אמרו לא ללקוט יען כי מתקן מנא א"כ אפי' בדיעבד אסור כמו בזבחים השתא דאמרו רבנן לא ליקרב אפי' אם קרב לא מהני דהוה ליה דחוי וע"כ דלית ליה דחוי אצל מצות ודוק

אך דלמא לעולם אית דחוי ולא דמי להך בזבחים דשם אמרו רבנן לא ליקרב ונדחה מלהקריב אבל כאן אמרו חכמים לא ללקוט משום מתקן מנא אבל אם נשרו מאליו באמת מותר ליטול אותו ולכן אפי' אם עבר ולקט מותר דמעולם לא אמרו חכמים שלא יוטל הך הדס רק שלא ימעט הנך ענבים וממילא אי אפשר ליטול אותו וכי תימא א"כ נימא דחוי זה אינו דהא היה בידו ללקוט ולעבור על האיסור כקו' התוס' ולפמ"ש נכון כיון דעכ"פ אמרו אין ממעטין לכתחילה ולא היה עומד לכך שהוא ילקט ויעבור על איסור דרבנן וממילא אפי' אם ילקוט ויתקן מכאן והלאה עכ"פ היה דחוי עד שעת הליקוט והי' דחוי עכ"פ שעה אחת ואי דחוי מעיקרא דחוי א"כ אידחי לעולם וע"כ דאין דחוי אצל מצות והבן

(ג) יומא ס"ד רב ההוא בהם בעיניהו הוא דלא מירצו ע"י תערובות מירצו ונתקשה הלח"מ פ"ג משגגות איך פסק הרמב"ם כחכמים אפי' קרבו כולן חוץ מאחד אסור להקריבו אלא יצא לשריפה הא הרמב"ם פסק בפט"ו מהל' קרבנות כרב אין דחוי בבעלי חיים וע"כ כר"א ס"ל דבתערובות מרצה וצע"ג

ונ"ל דראיתי בשעה"מ שהקשה קו' איך אמר רב בבעלי חיים אינם נדחין משמע הא שחוטין נדחין כמבואר ברש"י בד"ה אין נדחין והא רב כר"א ס"ל והוא סובר בזבחים ע"ג כחנן המצרי אין דחוי אפי' בנשחטין ויעו"ש מה שנדחק

ולדעתי יש ליישב דהנה הך דרשה של תיבת בהם יש לדרוש משני פנים (א) אם הי' עומד חי בעל מום ונתערב בשאר בעלי חיים ולא הוכר מדאורייתא בעלי חיים בטלין אז גילה התורה שאם נתערב בעל מום הוא בעצמו מרצה ולא צריכין הבעלים להביא קרבן אחר דיען דנתערב גם בעל מום קבוע מרצה והגם דטרם שנתערב הי' הבעל מום נדחה מלהיות קרבן כשר ואיך יוכשר להיות אח"כ קרבן כשר לכפר בעצמו יען דאמרי' בעלי חיים אינן נדחין וא"כ כמו שמום עובר נעשה ראוי' אם עבר מומו ה"ה בעל מום קבוע חזר ונראה אם הוקרב בתערובת כשירין (ב) אם הי' כאן בהמה שחוטה נחתך לאיברים ונודע שהיתה בעלת מום ואח"כ נתערבו באיברים כשירים אמרי' ג"כ דדרשי' בהם שבתערובת מרצה בעצמו דתורה לא אסרה רק להקריב איברים בעל מום קבוע בעצמן אבל בתערובות שרו הם עצמן להיות כשירין וכי תימא הלא קודם התערובות הי' איברים הנ"ל נדחין איך יוכשרו אח"כ זה אינו דאין דחוי אפי' בנשחטים ולהכי עכשיו בתערובות דנעשה כשירין מכפרין ג"כ כמובן זה

ולפ"ז ר"י דדרש בהם שמום עובר יוכשר ואין בו דחוי בבעלי חיים הגם שבכל תורה בעלי חיים נדחין אז אומר רב אני אומר בהיפך שתורה גילה כאן בתיבת מהם לא די שבעל מום עובר יוכשר ואין בו דחוי אלא עוד קולא חידשה התורה אם נתערב בעל מום קבוע חי בשאר קרבנות חיים כשירין גם המום קבוע בעצמו נעשה כשר לכפר הגם שהודחה מתחילה הלא אין דחוי בבעלי חיים דזה ילפי' ממום עובר ה"ה חידש התורה שמום קבוע יוכשר בתערובות דאין בעלי חיים נדחין ומביא הגמ' כדתנן דר"א סובר אין דחוי אפי' בשחוטין הוא דורש הך בהם שאפי' איברים של מום קבוע מרצים בתערובות ה"ה השיב רב לר"י אתה דורש התורה גילה דאין דחוי בבעלי חיים במום עובר ה"ה אני אומר דהך מורה דמום קבוע ג"כ מרצה בתערובות דאין דחוי בבעלי חיים ומום קבוע הוכשר בתערובות ופריך בגמ' א"כ מנ"ל לר"י ללמוד מתיבת בהם דבשאר כל התורה בעלי חיים נדחין נימא דיליף מכאן דמום קבוע מרצה בתערובות דבעלי