מחנה חיים חושן משפט חלק ב שלט

אינו דחוי והרי נראה קן זו לו עתה עני שהקריב קרבן עשיר יצא עשיר שהקריב קרבן עני לא יצא עכ"ל והלח"מ התפלא מאי אעפ"י שהיא קדושת דמים הלא איפכא מסתברא דקדושת דמים לא הוי דחוי כמבואר בגמ' קדושין דף ז' ש"מ קדושת דמים נדחית כקו' הרב המאירי בפט"ו מהל' קרבנות וצע"ג

ונלע"ד ליישב בעזה"י דלכאורה יש לדקדק בלשונו הזהב (א) שכתב אעפ"י שהוא קדושת דמים שנדחית משמע שבאמת הדין כן שנדחית ומיד כתב ולמה לא נדחית משמע שלא נדחית באמת והוא מוקשה הבנה כך הי' לו לכתוב אעפ"י שהיא קדושת דמים שראוי' להיות נדחית ולמה לא נדחית וצע"ג עוד יש לדקדק כפל תיבת היא אעפ"י שהוא קדושת דמים שהיא נדחית כך הי' לו לכתוב אעפ"י שהיא קדושת דמים שנדחית (ב) עוד יש לדקדק שבה' קרבנות כתב רק אעפ"י שהוא קדושת דמים ולא מסיים שהיא נדחית וכאן הוסיף שהוא נדחית הלא דבר הוא וצע"ג (ג) עוד קשה למה מסיים בהל' קרבנות גם טעם שאין דחוי בבעלי חיים וכאן די לו לרמב"ם בטעם דחוי ולא הוסיף עכ"פ ועוד שאין דחוי בבעלי חיים וצע"ג

ונלע"ד ליישב בעזה"י ואקדים דהנה המפריש קן ליקח בדמיה כשבה או שעורה ע"כ הוה הפי' שהוא מפריש קן להיות קרבנו שאותו קן יהי' קרבנו כמו שעני מניח פטור חיובו בהפרשת הקן כך יחפוץ הוא אעפ"י שהוא עשיר ולא יוכל להביא הקן גופה ואעפ"י שיודע שכהן לא יקריב בעבורו קרבן עני דהא קן לא פוטר חוטא עשיר לכן מניח גוף הקדושה על הקן שימכור אותו קן ויקח כשבה אבל לא יקדש מחדש אלא אותו קדושה אשר הניח על הקן ימשך על הדמים ואח"כ על הכשבה כי לולא שהפריש הקן ואמר שקן זה יהי' לחובתו שמיד יחול קדושת קרבן עליו לא הי' נקרא הפרשה דאין הפרשה אלא חלות קדושת החפץ ואם לא הניח הקדושה על החפץ עכ"פ שאם ימכור אותם או יחלף אותם בכשבה או שעירה שילך הקדושה מן הקן על הכשבה או שעירה לא נקרא הפרשה אלא ע"כ הוא הניח השם על חיוב קרבנו ואם יקח כשבה או שעירה תחת הקן לא צריך להקדיש מחדש הכשבה או שעירה כמו בשאר קדושת דמים שאמר יהי' לעולתו ולחטאתו דמוכר את בהמה הזאת ובא מבהמה זו הקדושה על השנית אשר תהי' עולתו וחטאתו ולכן נקראת קדושת דמים ולא נקרא דמים של בדק הבית דשם אם יקח הגזבר מן הדמים קרבן צריך להקדוש מחדש שם קרבן על הבהמה דמה לי דמים של הדיוט או דמים של גבוה קדושת קרבן אין כאן אבל בקדושת דמים אז מונח על הבהמה קדושת הקרבן דהא הוא עצמו ראוי' להיות קרבן לכן תופס קדושת קרבן לבוא ממנו על הבהמה אשר תבוא תחתיה ודבר זה כלל גדול ואי"ה אבאר במקום אחר באריכות בעזה"י

והנה ר"י השמיע קדושת דמים מדחה הגם שלא הי' קדושת הגוף אשר יקריב בעצמו לקרבן דהא העשיר ידע שכהן לא יקריב בעבורו קרבן עני ואפי' אם יקריב אותו לא יצא ידי חובתו ע"כ היה כוונתו בהפרשת קן ואמר זה יהי' לחובתו שיהי' על הקן קדושת דמים שאם ימכור אותו קן לעני ויקח כשבה או שעירה תחתיה (דהא עני צריך להביא לכתחלה קרבן עני ולא קרבן עשיר) או אפי' אם ימכור בדמים ויקח בדמים כשבה או שעירה עכ"פ לא יצרך אז לחדש קדושת קרבן שממילא בא על הכשבה או שעירה קדושת קרבן חיובו כך הי' דעתו לעשות אבל באמת כיון שחל קדושת קרבן על הקן אז אין פדיון לעופות וא"כ אם נשאר הוא עשיר הי' הקן נדחה בין מקדושת הגוף ובין מקדושת דמים א"כ פעל בדבורו דחוי לגמרי והוה דחוי בידים בשלמא בהקדיש חצי בהמתו שיש פדיון לבהמה א"כ פעל הקדשו קדושת דמים לא הוה דחוי בידים אבל כאן דהוה דחוי בידים אז לכ"ע הוה דחוי אפי' בבעלי חיים אי דחוי מעיקרא הוה דחוי רק אנן פסקינן דחוי מעיקרא לא הוה דחוי אפי' דחוי בידים והבן

ובא ברוך ד' וראה בחכמת רבינו הרמב"ם שכתב עשיר הפריש קן למוכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה והעני יביא קן זו הרי ביאר שעשה הפרשת קרבן והניח קדושת קרבנו על הקן רק שיודע שעשיר לא יוכל להביא הקן בעצמו הי' דעתו שיקח בדמים כשבה או שעורה ויהי' השעירה תחת הקן בקדושת קרבן ואח"כ העני יוכל הוא להביא הקן בעצמו ולא צריך להניח עליו מחדש שם קרבנו דהי' כבר פעל עליו שם קרבנו וכתב ואף על פי שהיא קדושת דמים שהיא נדחית הכוונה בשלמא בשאר דחוי פעל הקדשו קדושת דמים שראוי למוכרה וליקח תחת בהמה זו בהמה אחרת ונדחה רק מקדושת הגוף אבל לא נדחה מקדושת דמים וא"כ לא הוה דחוי בידים דהא פעל קדושת דמים שיחול הקדישו על בהמה אחרת אשר יקח תחתיה אבל כאן נעשית קדושת דמים אשר גם הוא נדחית שגם קדושת דמים נדחית דהלא אין לעוף פדיון אעפ"כ יביא לאדתו קן לקרבן וביאר וכי קשה לך באמת למה לא נדחית הלא הוא דחוי בידים אשר פועל אפי' בבעלי חיים ומשני אם הוה דחוי בידים דלא פעל אפי' קדושת דמים אז דחוי מעיקרא לא הוה דחוי דנחשב לנו כאלו הקדישה עתה ומסיים והרי נראה קן זו לו עתה והבן זה בעזה"י

ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח שמצאתי ראי' שכאן בהפריש קן ונעשה קדושת דמים הוה הדין שאין פדיון לעופות בתוס' בתמורה דף כ"ו ע"ב בד"ה שמע מינה בסוף דבריהם שהקשה אדפריך בכריתות על ר' אושעי' מר"ש דאמר הוא עצמו יקרב פסח ולא מסיים מרבנן דאמרו ירעה עד שיסתאב ותי' דטעמא דרבנן דווקא במפריש נקבה לפסחו או לאשם דמגו דנחתה לה קדושת דמים נחתה לה קדושת הגוף ור"ש חולק כיון דלא חזי לגופו היינו מומו אבל במפריש קן לכבשתו דהוא עופות ואין לעוף פדיון ומעיקרא מקדושת מזבח לא הן ולא דמיהן קרבו בהא אפי' רבנן מודים יעו"ש ואמרתי שישו בני מעי כי זכיתי לרבותינו בעלי תוס' ומיושבים דברי הרמב"ם בלשונו הזהב בעזה"י

(ב) במגן אברהם סי' תקפ"ו ס"ק ו' נתקשה למה פסק המחבר בשופר שנתבטל ביו"ט דלא יוצא ועכ"ח יען דלא הוה בידו לבטל (ולא דמי להדס שבידו למעט מהני אפי' שיש איסור למעט עיין בסי' תרמ"ו) וקשה מזה דביו"ד סי' כ"ח פסק בחזר ונתגלה חייב לכסות משמע שחייב בודאי והל"ל דיכסנו מספק דהא תוס' בסוכה דף ל"ג כתבו דבכסוי לא הוה בידו ועיין בפר"ח ביו"ד שפסק מטעם זה לכסות בלא ברכה

ונ"ל ליישב בעזה"י בסברה אחת דבוודאי אי אמרי' יש דחוי אצל מצות שכיון דאידחא אידחא דלכסוי רוח אפי' חזר ונתגלה פטור מלכסות א"כ ידעינן כיון שנתכסה הדם ע"י רוח שוב לא משכחת שיחזור עליו חיוב מצות כסוי דם זה רק יש לפנינו לחקור אם יהי' קרוי דחוי דהלא יש