מחנה חיים חושן משפט חלק ב שלח

עובר בלאו דשאני התם דראוי' הבהמה לקרבן והוא חפץ לעשות ממנו דמים אבל הקדיש זכר לדמים שתמכור לקרבן היא גופה ובדמיה יביא הוא ג"כ קרבן אינו עובר בלאו וה"ה ברגלה של זו עולה אפי' לר"מ אינו עובר בלאו דתמכור לקרבן והוא יקח בדמי' קרבן וה"ה כאן הקדיש חציה שנו עכ"פ לקרבן הגם שאין בידו שחבירו ימכור לו חציה השנית ויהיה היא עצמה לקרבן וע"כ נקרא קדושה דחוי לר"י עכ"פ אינו עובר בלאו בודאי דהא לא היה בידו להקדישה קדושת הגוף אבל עדיין נשאר שמו עליו והיא בהמתו אין לבדק הבית בה כלום ונתפשט הקדושה בכולה ואי"ה אבאר דבר זה באריכות במקו"א

ובזה יש ליישב קו' התוס' בקדושין בד"ה וחזר ולקחה שכתבו הא דלא נקט בהמה של שני שותפין והקדיש כל אחד חציה דא"כ לא שייך ועושה תמורה דשותפין אינם עושים תמורה יעו"ש וע"כ דכוונתם שאם הקדיש אחד חציה מקודם וביום המחרת הקדיש חבירו חציה השנית דאם הקדישו בפעם אחד בוודאי יוכל להקדישו ולהקריבו עיין רש"י בתורה פ' ויקרא על פ' תקריבו את קרבנכם ועיין רמב"ן שם וע"כ כמ"ש דאחד הקדוש מקודם ולפמ"ש מיושב דא"כ לא שייך פשעה קדושה בכולה דהא חציה הראשון אינו שלו ואיך יפשט הקדישו על חלק חבירו וא"כ נשאר על חציה רק קדושת דמים ואז אין עושין תמורה דקדושת דמים אינו עושה תמורה ולא קשה קו' התוס' שאפי' אי שותפין עושין תמורה כאן אי אפשר לעשות תמורה דנשאר רק קדושת דמים חוץ אם תוספות סברו כסברת שעה"מ שקדושת דמים בבהמה תמימה עושה תמורה כאשר נתקשה באמת היכן משכחת לה דחוי מעיקרא בלא קדושת דמים ודוק

אמנם יש לחקור כאן בהקדיש חצי בהמתו על שני דברים כאשר אבאר בעזה"י: (א) הלא בכל דחוי מעיקרא כגון בהדס או נפגם מזבח או בהפרש קן דאז חל על החפץ קדושת או הכנת חפץ ולא יוכל להגיע לתכליתו אבל כאן דמעיקרא ידע דלא ראוי' להקרבה וע"כ הקדיש לדמיו וא"כ לא נדחה כלל ממה שהקדיש החפץ ואח"כ כשיבוא זמן שגוף החפץ ראוי' להקריב נימא דנראה לכך ולא דמי להדס דשם אגד אותו ללולבו כאשר היה אז פסול וקבל החפץ שם של מצוה בפסולו אבל כאן דלא הוקדש מיד אלא לקדושת דמיו ולא שייך לומר שהודחה מתחילה וא"כ אפי' אי דחוי מעיקרא הוה דחוי כאן לא יהיה דחוי ועיין רש"י בד"ה יש דחוי וצע"ג. (ב) יש לחקור אפי' אי בשאר מקומות דחוי מעיקרא לא הוה דחוי הוה הטעם יען דכל זמן שלא הוה נראה מעולם נחשב לנו אח"כ בשעה שנעשה ראוי' כאלו הקדישה עכשיו עיין רש"י סוכה ל"ג ע"ב ד"ה תפשוט וז"ל דבודאי דחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה דמה שלא נראה למצוה מעולם עד עכשיו השתא הוא דמתחזי יהיה כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחילה מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה ונדחה ממנו הוה ליה דחוי עכ"ל דבר גדול רמז רש"י דכל דחוי מעיקרא הוה כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחילתו מחוסר זמן הוה כך כל דחוי מעיקרא נחשב לנו שלא הגיע זמנו להיות קודש לד' עד עכשיו ודוק וא"כ בשלומא בכל דחוי מעיקרא למשל אם המיר דת ואח"כ הפריש קרבן או מזבח שנפגם ואח"כ הקדיש קרבן או הדס שנקטם ראשו וכדומה הגם שלא נראה אז בשעת הקדישו או זמן מצוה הבא עליו עכ"פ שם אחר לא נעשה מן הקרבן או חפץ המצוה אבל כאן כיון שאז לא ראוי' להיות קדושת הגוף היתה מחשבתו להיות קדושת דמים וא"כ כיון שע"י הדחוי נעשה שם קדושה אחרת תחת קדושת הגוף חל שם קדושת דמים וא"כ נימא מינה מחריב בה דוגמה לזה בזבחים לשם חולין כשר לשם זבח אחר פסול דמינה מחריב בה ועיין ר"ן ר"ה דף ל"ג ומכ"ש כאן הלא ע"י הדחוי בא שם קדושה אחרת ע"כ נימא דיש דחוי ע"י קדושת דמים שחל על החפץ בשעת הדחוי וצע"ג

אך לק"מ הלא הוא הקדיש חצי בהמתו לעולה או שלמים ועתה ממנ"פ אי לא נעשה קדושת דמים א"כ הוה ג"כ דחוי מעיקרא ופסול למזבח לעולם וא"כ נעשה עכ"פ קדושת דמים דאין אדם מוציא דברו לבטלה ולמזבח גופיה לא חזי' לעולם דהוא הוה דחוי מעיקרא אפי' אם נאמר דלא הוה קדושת דמים ואם נאמר יען דנעשה קדושת דמים הוא פועל הדחוי א"כ בודאי לא תהיה קדושת דמים דהוא אמר רק חציו לעולה ואם יהיה משכחת שתהיה ראוי' מכח דחוי מעיקרא דלא הוה דחוי א"כ בודאי לא תהיה קדושת דמים אלא יען דלמזבח לא תהיה ראוי' א"כ היא נעשית קדושת דמים ואי בעלי חיים אין נדחים אז אפי' אם נעשית קדושת דמים ג"כ לא היה מזיק דהא בעלי חיים אינם נדחים וא"כ קאמר ר"י שכל גדול ש"מ בעלי חיים נדחים דאל"כ תהיה קריבה בכל אופן וש"מ דחוי מעיקרא הוה דחוי דאם לא כן נימא דלא הוה קדושת דמים למען שלא תהיה נדחה לעולם מעל מזבח ואם נאמר בהיפך דזה מעלה אם נעשה מיד קדושת דמים כסברה ראשונה א"כ באמת הי' אמרי' דנעשה מיד קדושת דמים אלא ע"כ יש דחוי בדמים כגירסא בכריתות דקדושת דמים מדחה פועל ג"כ דחוי ודוק

ועדיין צריך אני לברר הלא תוס' בפסחים דף צ"ו הקשה הא בבהמת שותפין יהיה אפי' רב מודה דהוה דחוי בידים ותירצו דדרך הקדש דחי לה לא הוה דחוי בידים יעו"ש והסברתי במקו"א הבנת הדברים יען דפעל עכ"פ קדושת דמים וא"כ הוא מקרב עצמו להקדש ואיך נאמר דמדחה בידים ההקדש אבל בנקבה לפסח שלא יוכל לפעול אותו שם כלל דהא היה יכול להקדיש קדושת הגוף שלמים שנקיבה ראוי' לו א"כ הוה דחוי בידים ודוק

ונחזי אנן אם אי פסקי' דחוי מעיקרא לא הוה דחוי קשה מנ"ל דכאן לא הוה דחוי דלמא שאני בשאר דוכתי דלא חל עליו שם אחר אבל כאן חל קדושת דמים וא"כ יהי' דחוי אך אז אמרי' אין דחוי בבעלי חיים וכי תימא דהוה דחוי בידים זה אינו הא פעל עכ"פ קדושת דמים וא"כ נשאר אין בעלי חיים נדחים וממנ"פ נעשית אח"כ קדושת הגוף וקריבה ועושה תמורה ומיושב דברי הרמב"ם שכתב שלקח הוא חציה האחר והקדיש מחדש דאל"כ תרי מגו לא אמרי' אבל יען שהוא לקח חציה השני והקדישה מחדש אז פשטה קדושה בכולה וקריבה דאין דחוי מעיקרא דחוי והקשה לנפשו דלמא בשאר מקומות הוה דחוי דלא קבל שם אחר אבל כאן אעפ"י שהוא קדושת דמים מנ"ל דגם כאן לא הוה דחוי אז הוסיף אמר א"כ אין בעלי חיים נדחים דהא לא הוה דחוי בידים דפעל קדושת דמים וממנ"פ קריבה ועושה תמורה והבן

ומעתה אבוא ליישב בעזה"י לשון הרמב"ם פ"י משגגות הל' י"ג שכתב וז"ל עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעורה והעני יביא קן זו אעפ"י שהיא קדושת דמים שהיא נדחת ולמה לא נדחית מפני שדחוי מעיקרו