מחנה חיים חושן משפט חלק ב שכו

ימיו לא נענש אפי' בעידנא ריתחא כמו בטלית שנענש עכ"פ בעידנא ריתחא ששם יוכל להביא עצמו לידי חיוב אם יעשה בגדיו ד' כנפות אבל ברכת השחיטה הוה רק ברכת הודאה על שקדשנו הקב"ה אם נרצה לאכול בשר יהי' בשחיטה ולא בנחירה והי' יכול לברך אפי' אם אינו שוחט רק סמכו חכז"ל לברך הודאה הנ"ל בשעה שעוסק בשחיטה ואפי' אם אחר שוחט חבירו יכול לברך עיין בנועם אמרות הט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק טו"ב שהאיר עינים בזה להבדיל בין ברכת שחיטה לברכת תרומה מתוק מדבש **(הג"ה ובני הבח' יעקב שלום נ"י הביא ראיה מרש"י כתובות דף ז' ד"ה ברכת מצוה וז"ל על השחיטה ועל המילה דכולה חדא הודאה הוא עכ"ל הרי מפורש יוצא כדברי ט"ז שמדמה שחיטה לברכת להכניסו בברית יעו"ש ודוק.)** וא"כ איך שייך כאן לחקור שהוא מצוה הבאה בעבירה ואין זה מברך אלא מנאץ בשלמא אם הברכה קאי על קיום מצוה זאת כעת עכשיו א"כ ע"י עבירה לא נתהוה מצוה ומכ"ש שלא לברך שזה ניאץ ולא ברכה אבל בשחיטה דלא קאי הברכה על קיום חיוב מצוה אלא על אשר קדשנו שלא לאכול בשר אלא במעשה זביחה והלא עכ"פ אם שוחט עוף הגזול הבשר מותר באכילה כמבואר מצא גדייו שחוטין וא"כ עכ"פ הוא עוסק עכשיו במעשה שחיטה המתיר הבשר ויוכל לברך בעלמא על אשר זכו בני ישראל בקדושה שלא לאכול את שאינו זבוח ודוק ואפי' להחולקין על הט"ז וסברו שלא יוכל אחר לברך אם המברך אינו שוחט היינו יען דדומה לברכת הנהנין לא להנות ולא לברך יעו"ש ש"ך ופר"ח אבל עכ"פ מי יכחיש דלא שייך כאן מצוה הבאה בעבירה דאין כאן חיוב קיום מצוה והפעולה מכשיר הבשר הגם שהוא גנוב ודוק

ואוסיף נופך דברכה קאי על ששוחט רוב הסימן ושינוי הוה בחצי סימן דמאז אסור עוד לישראל אפי' יתרפא וא"כ לדינא דאסרינן העוף הבעלים מקנים אותם לגזלן דניחא להו דיקנה ועיין תוס' רבוצה חולין דף מ"א אך אין להאריך בזה

וגם נפל ברעיוני דלא שייך כאן מצוה הבאה בעבירה דאטו מכח שחיטה נעשה העבירה אפי' אם נחר הוה ג"כ נעשה אותו העבירה א"כ אין שם שחיטה פועל העבירה דנטילת החיות הוה פעולת העבירה אבל לא בא העבירה בזה שמכווין לעשות בנטילת החיות בשם שחיטה עיין תוס' חולין דף י"ב דקטן מכווין לשם חתיכה ולא לשם שחיטה יעו"ש היטב והבן זה

אך מה שכתב אח"כ דלו יהיה ששוחט עוף אחר עמו אעפ"כ אסור לשחוט להגנב העוף יען דע"י השחיטה קונה הגנב בשינוי מעשה שאינו חוזר לברייתא א"כ הוה השוחט עובר משום לפני עור ומשום מסייע ידי עובר עבירה דמבואר ברמב"ם בפ"ה מהל' גניבה דאסור לסעדו ולתמכו וה"ה כאן ואין לומר דיכול לילך לעיר אחר לשחוט כמ"ש הסמ"ע בסי' שכ"ו דאסור לקנות מגנב הגם דיכול לילך לעיר אחרת למכור ה"ה כאן טורח לו לילך לעיר אחרת למכור עכ"ד בקיצור

מה שכתב דעובר על לפני עור אינו מודה לו דהא שינוי מעשה יכול לעשות בעצמו אם ינחור ואין השינוי קונה בא מכח שם שחיטה רק יען שאח"כ העוף הוא מת הוא השינוי הניכר ועיין רמב"ן בב"ב דשחיטה שנתקלקל חייב השוחט דהוה היזק ניכר מעיקרא חי והצוואר שלם ועכשיו הצוואר נפרע והוא מת ועיין רמב"ן במלחמות בב"מ בסוגי' דמשיכה קונה בהשיבו על בעה"מ וגם זאת נוסף גוף הגניבה כבר עבר הגנב משעה שהחזיק בשלו רק היה באפשר להשיב כל זמן שהוא חי וע"י השחיטה א"א וחייב מעיקרא משעת גניבה א"כ לא שייך שמביא לידי עבירה אבל הא מודה אני שאסור להיות מסייע לידי עבירה אפי' על איסור קל דאיסור מסייע הוא מכח שאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו עיין מג"א סי' שמ"ז ס"ק ד' בשם הרא"ש כ"ש גדול שלא לסייע לו יעו"ש ואם כן אסור להשוחט להיות מסייע בעבירה והגם דלא דבר ברור הוא דלמא שאני קטן דמצווין להפרישו דמזיד שלו נחשב לשוגג דהא אין לו דעה שלימה עיין גיטין דף כ"ב ועיין רמב"ם פ"ד מאישות אבל ישראל גדול מזיד מנ"ל דמצווין להפרישו חוץ הב"ד אשר עליהם מוטל להעמיד הדת והארכתי בזה בספרי מ"ח על א"ח חלק שני [סי' כ"א] ועיין דגול מרבבה ביו"ד סי' קנ"א סק"ו שהעיר בזה אבל עכ"פ נכון הוא בסברה שלא לסייע לו ע"י מעשיו עיין גיטין דף ס"א ומג"א סי' שמ"ז שאפי' לגוי לא יסייע בעבירה ומכ"ש שהשוחט לא יהיה לעזר ומסייע לגנב ישראל לשחוט לו עופות גנובים כי פרצה קורא לגנב לגנוב יותר לאו עכברא גנב אלא חורא גנבא אמרו חכז"ל וא"כ אם אין פחד על השוחט שיהיה קובל עליו בערכאות ולא יהיה בידו להביא עדים עליו דודאי לא ישחוט להיות עוזר ומסייע לעוברי עבירה כנלענ"ד בעזה"י נכון מאוד (כל זה כתבתי להלכה אבל למעשה ח"ו להורות באתרא דרב וביותר שיושב שם י"נ הרב הגאון הצדיק הרב ר' הלל נ"י ולכן פן ואולי ועלה על דעתו לעשות דבר מבלי שאלת פי הגאון דקהלתו נ"י דברי בטלים בבטול דמעיקרא משמע) דברי הדש"ת. סימן מח שנית להנ"ל בענין הנ"ל

מכתבו השנית קבלתי אשר חפש ומצא לפי ראות עיניו לאסור להשוחט לשחוט עוף הגנוב וכתב וז"ל באתי עוד הפעם להציע טעם אחר דאסור לו לשחוט את העוף מש"ס ערוך דב"ק דף ע"א ע"א דמוקי שם המשנה דטבח ומכר ביוהכ"פ בטובח ע"י אחר דאל"כ אינו לוקה ומשלם ופריך וכי זה חוטא וזה מתחייב ומתרץ דכתיב או לרבות את השליח הרי להדיא דלולא דכתיב או הי' החיוב על השליח וכמבואר בש"ס קידושין מ"ב ע"א להלן יעו"ש וגם למ"ד יש שלד"ע כבר כ' האחרונים שם דעכ"פ בי"ש השליח חייב וא"כ בנידן דידן מפורש יוצא מדברי ש"ס הנ"ל דעכ"פ אסור לשחוט עכ"ל מעלתו

ונלע"ד לבאר לו בקצירת אומר להיות זהיר בעתיד שלא יהי' נקל לפניו לומר שדבר יצא מפורש בש"ס ופוסקים ואבאר בעזה"י

הנה ידע כיון שא' גנב היינו שחושב לזכות בשל חבירו ועשה מעשה קנין משוכה או הגבהה אז הוא גנב ושניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו רק יש עליו מצות השבה להחזיר הרשות להנגזל כי השלו אינו צריך להשיב כי לא נפסק השם שלו מהבעלים ובחבורי הסברתי דשלו נקרא השווי' של הגניבה ורשות