מחנה חיים חושן משפט חלק ב שה

על עצמו אם יפקירם שלא יוכל לזכות בהם עוד] כחכז"ל באדם הראשון כאדה"ר בלא גזל שלא הי' צריך קנין דכתיב והארץ נתן לבני אדם וסיימת וז"ל והנה ירושה ציוה השי"ת קרוב קרוב קודם ע"כ אם רק בן יחיד היורש לא צריך קנין ורק בשני אחים צריכים קנין וכן יורש קטן זוכה ולא שתורה הקנה לו רק התורה צוה על אחרים שאין להם זכות בנכסי אביו של היורש הקטן וממילא שלו הוא עכ"ל והארכת לבאר בזה שרש"י ושמ"ק עולים כאחד עכ"ד

אהובי אחי נ"י דבר חכמה דברת בהשכל אבל לא נראה לי לדינא לפי דבריך אין ירושת התורה אלא שהתורה הקפידה שלא יזכה בו אחר וממילא זוכה בו הבן כי הוא אדם יחידי בעולם לנכסים האלה ונהפוך הוא הקב"ה מנחיל הנכסים ליורשים ירושה חוזרת בקבר משם בא ירושה מאבות לבנים אפי' ולא שהאבות מנחיל אלא הקב"ה מקנה ליורשים עיין רשב"א נדרים דף ל"ד בד"ה א"ה שכתב וז"ל א"ל פשיטא דאע"ג דיהביה ניהלה במתנה אסור דאע"ג דככרי אמר ליה ואלו מת או שנתנה לו במתנה לאחר הר"ז מותר כיון דנפק מרשותיה וכדאמרי' נמי בסמוך ותנן נמי לקמן בפרק השותפין קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר וביתך וככרי לא משמע אלא כל זמן שהוא שלו הא נפק מרשותו שרי היינו דווקא בדנפק מרשותו עד שלא בא לרשותו של מודר ואפי' מת ירשנו משום דאין היורש יורשו אלא לאחר מיתה דכבר נפק מרשות מדיר ולא מן המוריש בא לו הירושה אלא שהתורה זכתה לו עכ"ל וכן כתב הר"ן נדרים דף מ"ב סוף ע"א שכתב וז"ל אם מת יירשנו דלא מדידיה מתהני אלא מירושתו דזכי ליה רחמנא עכ"ל מלשונם משמע דזכה היורש מכח שהקב"ה מקנה ליה ממון היורש שהתורה זכתה לו ולפי דבריך נהפוך הוא התורה הפקיע כח אחרים וממילא הוא שלו

ועתה לפי דבריך אם האב הי' אוסר נכסיו על בנו א"כ גם הבן אסור ליקח אותן נכסים א"כ נשארו הפקר ממילא כנכסי גר שאין לו יורשים והלא מפורש יוצא בנדרים דף מ"ז דבע"ח באין ונפרעין מהם וביאר הר"ן שם בד"ה והוי יודע שנכסים שלו הם רק אסור להנות מהם יעו"ש וכל זה אם הקב"ה מזכה אותם לו שהם שלו אבל אם הקב"ה אינו מזכה לו רק בזה שהקב"ה גזר שלא יוכל לזכות בו איש או אדם בעולם ממילא הם שלו להאיש היורש שיוכל ליקח אותם ואם כן באופן שאוסרתם עליו האב בעודנו חי א"כ אין הנכסים עומדים לפניו לזכות בו במאי הווין הנכסים דידיה אלא פשיטא דהקב"ה מזכה הנכסים להיורש א"כ הגם דאסור להנות מהם עכ"פ זכה בנכסים האסורים עליו אפי' ודוק

ונחזי אנן אם יאסר אדם עיסה שלו בערב פסח על עצמו ועל כל עולם חוץ מראובן יהיה ראובן עובר על בל יראה ויהיה מוזהר עליו לבערו בעשה דתשביתו דהא עיסה זו שלו שלא יכול לזכות בו אלא ראובן וכאשר נתחמץ אח"כ יהיה ראובן עובר וכי תימא דיוכל ראובן לומר גם לי לא ניחא לזכות בעיסה הנ"ל א"כ אפוא ראה ראינו הגם דלא יוכל לזכות בו שום אדם רק הוא אעפ"כ לא הוה ממילא שלו עד שיעשה בו קנין הלא אפי' בתלוי וזבין דמהני מביא בב"י בחו"מ סי' ר"ה בתלוי וקנינה לא מהני יעו"ש ואיך יהיה לאדם חפץ ממילא בלי קנין וכי תימא אם כיון לבו לקנות קונה בלא מעשה קנין זה אינו דכל דבר שצריך עכ"פ מחשבת קנין צריך ג"כ מעשה קנין חוץ אם הקב"ה מקנה לו דלא צריך לא מעשה ולא מחשבה דאלים קנין הקב"ה ועיין בקצו"ח סי' ל"ט ודוק

ומה שהבאת ראיה מן חכז"ל שאמרו אדם כי יקריב מכם קרבן כאדה"ר אהובי אחי נ"י אעתיק מילקוט שם וז"ל אמר ר' ברכי' אמר הקב"ה יהיה קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון מה אדם הראשון שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזילות ומן החמסים אף אתה לא תקריב מן הגזילות ומן החמסים ואם עשית כן ותיטב לד' משור פר מקרין מפרים עכ"ל הרי שדייק שהיה הכל ברשותו ליקח ולא היה שייך באדם להביא גזל או חמס כי ממי יגזול הרי ברשותו ליקח איזה בהמה שירצה וכיון שמשך לקרב קרבן נעשה שלו ועכ"פ לא הקריב מן גזל וחמס כך כל אדם לא יקרב מן הגזל וחמס אבל יוכל להביא מן ההפקר וקונה במשכו לקרבן או בקריאת שם זו לקרבנו אבל שלו לא הוה לאדם הראשון כי אין הפקר בעולם יוכל להיות של אדם אלא בקנין וכן ברבה הוא הגירסה שהיה הכל ברשותו ועיין בידי משה שם ועיין רש"י פסחים דף ל"א ובבעה"מ אך רש"י פ' ויקרא פסוק ב' כתב וז"ל מה אדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו עכ"ל הוא פלא כי כדי שלא הקריב מן הגזל די שהיה הכל ברשותו כדברי המדרש ומנ"ל לרש"י לכתוב שהיה הכל שלו וצע"ג כעת

וגם בשורש הדבר אשר חדשת מי שאוסר נכסיו על כל העולם חוץ מראובן ממילא הם לראובן נפלאת בעיני הלא יוכל לזכות בו כל מי שלבו חפץ אפי' אם נימא אין באיסור הנאה קנין היינו אם שם איסורו איסור הנאה כגון ערלה וחמץ בפסח ושור הנסקל דאם עבר ונהנה עבר שם איסור הנאה אבל מי שעבר ונהנה מן מי שאסר נכסיו על חבירו או נהנה הוא בעצמו אם אסר נכסיו על עצמו לא עבר שם איסור הנאה רק עבר על לאו לא יחל דברו הוא איסור נדר עיין ר"ן נדרים דף ט"ו בל יחל דידיה או בל יחל האחרים אבל לא עבר על איסור הנאה ושלו אכל וכבר ישבתי על חקירה זו בספרי פלס חיים דף ע"א ע"א בד"ה ונלענ"ד וכמה גדולים קלסו לסברה הנ"ל בעזה"י ובפרט הגאון ר' אהרן זינגער ז"ל אמר לי שהיא אמת מאוד

ואוסיף עוד במה שפרשת שהשמ"ק הסביר דהוה כמו ירושה שאחרים אינם יכולים לזכות וממילא הוה של היורש ה"ה כיון שחכמים עשו בד' אמות שאחר לא יכול לזכות ממילא הוה שלו לדעתי לא דמי דעיין ר"ן ריש פרק הכותב דמפרש דברי ר"כ נחלה הבא לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה שלא יורישנה וחידש הר"ן אבל הבן לא יוכל לסלק דכבר יש לו אחיזה בנכסים גם בחיי אביו שלא מהני סילק ולא זכה בהם שיהיה יכול למכור יעו"ש וא"כ דנימא ביורש שהיה לו אחיזה בנכסים גם בחיי אביו לכן כשמת אביו ואיש אחר לא יוכל לזכות בו נשאר הוא באחיזה שלו נגמר הכח להיות שלו לכל דבר אבל מנ"ל בקנין ד' אמות שלא היה בו אחיזה מקודם הגם שאחר לא יכול לזכות בו עכ"פ גם שלו לא הוה ממילא ודוק

ולא עוד לפי דבריך יהיה קנין ד' אמות אפי' לקטן קנין דאורייתא הגם שלא יכול לקנות במעשה ומחשבת הקנין ה"מ אם צריך לעשות קנין אבל בד' אמות כיון דאין אחר יכול לזכות בו ממילא הוה של הקטן והלא הלכה פסוקה דאין לקטן קנין ד' אמות עיין בש"ע חו"מ סי' רכ"ח סעיף ה' ועיין בסמ"ע ובנתיבות סי' רמ"ג לפעמים גם