מחנה חיים חושן משפט חלק ב רצט

בכתובות דף ע"ו ע"א בתוספות ד"ה רישא ובריטב"א ובתומים ובנתיבות וע"כ אם היא נשארת בחיים ויש לה כח לתבוע כתובתה אז למפרע גובה והיא מחזקת מאז משעת נשואין א"כ אין הפי' של המרדכי על הבעל שהוא יורש שלה אלא הכוונה אם בא לידי גביה א"כ למפרע הוא שלה והבן יורש ממנה עכשיו והמרדכי נקט יורש משום הגמרא דבן דזבין כתובת אמו וה"ה אם מכרה לאחר כנלענ"ד בקצירות אומר דברי הטרוד בטרדות רפואה ליסע למרחץ קארלסבאד הדש"ת. סימן לט יהי ד' עמו ויעלהו על גפי התורה וברכה ה"ה הרבני מורג חרוץ המפולפל סותר ובונה בבית חכמה כמה"ו ר' מענדל שטערן נ"י בק"ק טארנאו

אחד"ש מכתבו קבלתי ולא אוכל לעצור מלמלאות בקשתו להשיבו הגם בדבר שאינו נוגע לדינא ורק על קושיא אחת אשוב אבל לפלפל על תורתו לא אבוא כי מה בצע בזה וגם אין לי זמן ועת על כן לא יעמוס עלי כזה

ראיתי שמעלתו נ"י הקשה קו' על הגמ' סנהדרין דף נ"א שהקשה על הא דתנו רבנן דתורה כתבה ובת איש כהן כי תחל לזנות אלמלא דכתיב לזנות בפירוש הו"א אם בת כהן מחללת שבת תשרף והקשה בגמ' וחללה שבת בת סקילה הוא ומשני הא מני רבי שמעון דסובר שריפה חמורה אם כן היה בס"ד לידון לבת כהן בשריפה על חילול שבת והקשה מעלתו מאי הקשה הגמ' דלמא היה הס"ד אם עברה על לאו דמחמר דליכא סקילה אלא לאו אבל בבת כהן ס"ד דתהיה בשריפה והגם דשריפה קל מסקילה הלא בבת ישראל ליכא מיתה כלל ודי דאחמרה התורה על בת כהן בשריפה עכ"ד

ונלע"ד לתרץ בעזה"י דשם בגמ' הקשה איך ס"ד לעשות בבת כהן שריפה החמורה לר"ש על חילול שבת ואמרו הואיל ואחמיר בהו רחמנא בכהנים במצות יתירות תדון בשריפה קמ"ל והקשו מאי שנא מיניה דידיה ופי' רש"י הלא זכרים כהנים המחללים שבת ליכא בהו שריפה והנקיבות נהי בשריפה ומשני ס"ד איהו הוא דאישתרי ביה שבת לגבי עבודה היא כיון דלא אישתרי שבת לגבה ופי' רש"י יען דאישתרי ביה שבת בעבודה לא נחמור ביה אפי' במקום דלא אישתרי ליה יעו"ש מפורש יוצא דלולא די"ל הואיל ואישתרי לגבי זכרים חילול שבת ממילא ידענו דהאי כי תחל דכתוב אצל בת כהן לא קאי על חלול שבת דאיך יהיה הנקיבות חמורים מהזכרים אביה אם מחלל שבת לא נשרף ובתו תשרף אתמהא וק"ל

ומעתה אני אומר הך דאמרו בגמ' דס"ד דזכר אינו בשריפה יען דאישתרי שבת לגביה בעבודה היינו דווקא אם הך עשיות עבודה אשר עושה אינו מכח עשה דוחה ל"ת כגון הל"ט מלאכות שיש בכל מלאכה עשה ול"ת ועבודה רק עשה וכלל גדול אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואעפ"כ התירה התורה לעשות המלאכות בעבודה אז ג"כ ידעינן דאישתרי אצלו שבת בעבודה לא מכח דחיה א"כ היה בס"ד דאיש כהן לא יהיה נשרף על חילול שבת הגם דגבי כהן רבה רחמנא מצות יתירות ויהיה נידון בשריפה רק זה אי אפשר דהא מכח קדושת כהן שעליו בא לו היתר בחילול שבת בהך מלאכה גופיה בעידן עבודה ולכל הפחות לא נחמיר עליו שלא בשעת עבודה אבל אם אותה מלאכה היתה נדחית בעידן עבודה רק מכח כל עשה דוחה ל"ת א"כ לא שייך דאישתרי לגביה אותו עבודה דלא הותרה רק הודחה ואם בכל זאת הזכרים אינם בשריפה איך תהיה הבת כהן בשריפה ודוק

ואל יתפלא מכח קו' התוס' שהקשה דנימא בכלאים הואיל והותרה בשעת עבודה יהיה מותר כלאים לכהנים כמו דאמרי' ס"ד הואיל והותרה מליקה גבייהו עד שהוצרך יחזקאל הנביא לומר נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים כבר נתקשה בזה הנב"י בספרו דורש לציון שהמה פלאים איך שייך הותרו דלמה עשה דוחה ל"ת אבל במליקה דאפשר לאכול חצי שיעור או אם יש גם איסור דוזבחת אז אין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ הותרו והגם שיש לי תי' אחר על קו' התוס' לא מנעתי להערה בעלמא שגם הנב"י סובר מה שבא מכח עשה דוחה ל"ת לא נקרא הותרה

ואעתיק דברי ריטב"א יבמות דף ה' בד"ה כולכם חייבים בכבודי שכ' וז"ל וא"ת דלימא דשאני הכי דשבת עשה ול"ת וי"ל דגבי מצות כיבוד או"א שהוקש כבודם לכבוד המקום לא חשיב עשה דשבת וכאלו אין כאן אלא ל"ת גרידא דמי והנכון כמו שתי' הר"ר יונה ז"ל דעשה דשבת לא קאי אלא אאבות מלאכות דחמירי ודומיא דחריש וקציר דכתיבא בההוא קרא עכ"ל מפורש יוצא דעל מחמר ליכא עשה אלא לאו גרידא דעשה דשבת דווקא על מלאכות גמורות דומיא דחרישה וקצירה דיש עונש מיתה ודוק

ולפ"ז מיושב קו' מעלתו נ"י דלמא הוה ס"ד כי תחל קאי דעברה על מחמר דהוא בלאו אצל ישראל יש לטעות דאצל בת כהן יבוא מיתה קלה כשריפה לק"מ דנשאר קו' הגמ' הא אביה גופיה אם עובר על מחמר אינו בשריפה ומהכ"ת שבתו תהיה בשריפה וכי תימא דהותר אצלו בעבודה לכן לא החמירה תורה עליו זה אינו דלאו דמחמר לא אישתרי במקדש אלא בא עשה ודוחה לל"ת אלא ע"כ איירי שחללה שבת באבות מלאכות א"כ סקילה חייבת ומשני כר"ש דשריפה חמורה ודוק

ואשר ביקש להעתיק לו מחדושי ע"י איש אחד אין לי פנאי ורק פי' אחד צויתי להעתיק אשר נתקשה הפנ"י בתוס' גיטין בהבנת דבריהם והוא דבר נאה וחקירה חדשה בעזה"י תוס' גיטין דף נ"ב ד"ה מנסך וז"ל ומטעם שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו אין לחייבו משום האי טעמא לא מחייבי' ליה טפי מאלו הוה היזק ניכר עכ"ל והפנ"י נתקשה הא גופא קשה למה לא נחייב אפי' במדליק לגדוש בשבת משום שלא יהיה כל אחד ואחד הולך יעו"ש

ונלע"ד ולכאורה הא קיי"ל ועונשין אותו כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ופי' רש"י בב"מ דהוא מחייב לצי"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה יעו"ש וא"כ אי החכמים יתקנו לשלם ההיזק והוא כבר מחויב לשלם וא"כ הם גובים רק החיוב אשר הוטל עליו מהדין תורה ונמצא דעושין שתי רשעיות הגם דהם חפצים לקנוס הלא אי אפשר דממילא נפעל לתשלומין אשר הוטל עליו (עיין בב"י ובש"ע בא"ח סי' ק"ח סעיף א' ובמג"א ובמה"ש שם) וגם לא הוצרכו חכמים לתקן דבלא"ה לא ילך כל אחד ואחד ומדליק דהא