מחנה חיים חושן משפט חלק ב רצה

דאמרו חכז"ל כיון שחיוב של ישראל יבוא מכח קבלת אחריות הוה כדידיה א"כ אם העכו"ם קיבל עליו על החמץ האחריות נקרא מכח האחריות חמץ של נכרי דשם אחריות מוציא משם אחריות אבל אם מסר ישראל חמצו לגוי אעפ"י שנכרי קבל עליו אחריות אינו מוציא מידו שם שלו שגוף החמץ הוה קנין ממון של ישראל אבל אם החיוב יבוא מכח קבלת אחריות יצא החמץ משם ישראל ע"י קבלת האחריות של גוי וזה פשוט (ועיין דוגמא בזבחים דף ג' מינו מחריב בה)

ולפ"ז נחזה אנן בנידן שלפנינו הראנדע נקראת על שם הערל יען שאחריות השכירות עליו ואח"כ השכיר הערל לשמעון וקבל שמעון האחריות עליו והוה כאלו שכרה שמעון דשם אחריות מוציא משם אחריות והוה של שמעון וקבל שמעון האחריות בחזקת חבירו ולא הפסיד בעל החזקה את חזקתו א"כ הביא הזקן ראיה לסתור אשר פסק חלילה

ואוסיף עוד אפי' לחק יעקב שם דחולק על המג"א דלא מהני מה שקיבל נכרי אחר אחריות יען דעל כל פנים אי מגנב או נאבד היה ישראל צריך לשלם לגוי הגם שהוא יתבע לגוי שני עכ"פ הישראל צריך לשלם לבעל החמץ הוא הגוי הראשון יעו"ש היינו דסובר הח"י דגם שם ישראל עליו אבל בודאי דגם שם גוי השני עליו אשר קבל אחריות על החמץ להיות חייב באחריות לישראל רק כיון שגם שם ישראל עליו אסור בפסח מכח לא ימצא אבל כאן לו יהיה שגם השם הגוי עליו על שהוא קבל אחריות אצל השררה אבל גם שם ישראל עליו דהא קבל אחריות אצל הערל השוכר ונקראת גם על שם ישראל א"כ לא היה הבית פנוי ג' שנים אפי' מיהודי ולא הפסיד הבעל החזקה את חזקתו ואטו אם בתוך ג' שנים ישתתפו גוי ויהודי לשמש בו יהיה מהני ודוק

אך הגאון הזקן כתב מתחילה וז"ל שהרי נקרא שם הגוי עליו עכ"ל באומר מעט הזה רמז נכון דהגוי הוה שכר הראנדע מהשררה ומכח השכירות נקרא שמו עליו דשכירות ליומא ממכר הוא ומכח פעולת השכירות נקרא שמו עליו ודומה לחמצו של ישראל אשר קבל הנכרי עליו אחריות אשר פסקינן דשם אחריות אינו מבטל שם בעליו אשר לו החמץ קנינו וה"ה כאן אין שם אחריות אשר קבל שמעון מפקיע שם בעליו הוא הגוי השוכר מן השררה א"כ נקראת על שם הגוי כל ג' שנים א"כ נפקע מבעל החזקה את חזקתו ודוק

אמנם במחילת הרב הזקן שהוא בעלמא דקשוט וחכז"ל אמרו אין משיבין את הארי לאחר מיתה לבי אומר לי ששגג שגיאה גדולה מאוד כפי הנזכר בפסק ששמעון השוכר את הראנדע מן הערל אשר שכרה מן השררה היה מיטב להשכיר ג' ווירעסהייזער לשלושה היהודים אשר היה דרים בהם מתחילה היינו שהשכיר לכל אחד את חזקתו אשר ישב מתחילה יהיו יושבים בחזקתם כל אותן ג' שנים המה שלמו לו והוא שילם להערל כמובן

ולפ"ז נחקור על הדבר דחכמי ספרד התקינו כח חזקות בכל תוקף להיות חזקה כקרקע להשכירן ולמכור ולהנחיל מאבות לבנים ועיין במהרי"ט ח"ש סי' ל' דמסביר הדבר דהוה כמו דאמרו בנדרים מקבל בטסקא שהסביר הר"ן בדף מ"ו דהוה קנין עצם רק עליו לשלם עסקא בכל שנה וא"כ קרקע אינו נגזלת וגם דנין בחזקה חזקת מרא קמא אם הספק הוא בין שוכר לשוכר חוץ אם יש ספק בין הקונה עצם הבית ובין השוכר יעו"ש אמריו כי נעמו וכן מפורש יוצא מפי כל ספרי חכמי ספרד דאמרינן בו קרקע אינה נגזלת לעולם ובשו"ת לחם רב סי' קס"ד בד"ה וכל כתב וז"ל וכל שאר הטענות שטען דנפקע זכותו מפני שמכרה לתוגר אחר וכו' כל זה הבל ורעות רוח דקרקע אינה נגזלת ואפי' נמכרה אלף פעמים לעולם הנגזל נוטלה ממי שמצאה בלא דמים כמ"ש בח"מ סי' שמ"א עכ"ל

ומעתה כיון שבאו בחזרה אותן ג' היהודים שהיו דרים שם מתחילה א"כ חזרו לקרקעם וישבו בנחלתן ומה שהוצרכו בכל שנה לשלם שכירות ליד שמעון לשלם להערל אשר שכר מהשררה הוא היה בגזילה כל פרועה אשר שלמו יותר מאשר שלמו מתחילה להשררה ושמעון היה שליח ליתן את האלמות ליד הערל אשר תובע המעות באלמות ואם יבא הערל ומקבל לדון בדינינו עיין בכורות דף י"ג בודאי אנו פוסקים לו שחיוב להשיב את העשק אשר עשק עפ"י דין תורתנו את ג' יהודים הללו כי לא היה עליהם רק לשלם עסקא הידוע בכל שנה ולא יותר ומה שלקח יותר הוא גזילה בידו רק הערל לא מוכרח לבוא ולציית לדין תורה ולקח מהם מעות ביד חזקה התקיפה עלינו ובכל פעם ששלמו למשל אם שלמו בכל רבע שנה היה אלמות והתעשקות מחדש כי הלא שבו בנים לגבולם וישבו על נחלתם כפי אשר זכו בכח זכות תקנות חזקות

ורק אחר עבור ג' שנים אשר שכרם הערל ובא שמעון ושכר הראנדע מן השררה הוא נעשה עבריין עובר על חרמות ותקנות עולם לבוא בגבול רעיו ולגזול את נחלתם וקרקעתם המה החזקות שלהם ולו יהיה שהניח אותם איש על חזקתו עבר החרם עכ"פ דאין רשות לישראל לשכור חזקת חבירו גם אם יניח אותו במקומו בעד השכירות ששילם לגוי דבר זה מבואר באר היטב בשו"ת מבי"ט ח"ש סי' רכ"ה דיוכל לקנות הבית ולהניח השוכר בחזקתו לשלם לו כפי אשר שילם מקדם לגוי אבל לשכור שכירות רעהו הוא בחרם גדול יעו"ש וכן כתבו כל חכמי ספרד אשר ראיתי בחסד ד' בספרים אשר בידי אבל עדיין לא גזל מג' יהודים את חזקתן דהא ישבו על אדמתן ונחלתן וקרקע אינה נגזלת אבל אח"כ מיום אשר שילח אותם מביתם מחזקתם התחיל הגזילה שיהודי שכר מן השררה חזקת חבירו וצריך להיות ריקם ג' שנים שלא ישתמש בו יהודי עכ"פ ואיך שגג הרב הפוסק במה שחישב שעברו ג' שנים אשר הופקעו הג' יהודים מחזקתן נהפוך הוא בכל אותן ג' שנים ישבו בחזקתן והערל לקח מהם מעות באלמות אבל משעה ששכר שמעון הראנדע מן השררה התחיל גזילת חזקתם וצריך להיות פנוי לרשד"ם בסי' ר"ל ג' שנים מיהודים ולרוב גאוני פוסקים צריך להיות ריקן אפי' מגוי ושמעון היושב בה הוא גזלן וחמסן ועליו רובצים כל החרמות שהחרימו חכמי ספרד כנלענ"ד ברור בעזה"י

ולא עוד אני מפליא על הפסק הנ"ל איך היה נעלם ממנו שחכמי ספרדים תיקנו אח"כ שצריך להיות ריקנית עשר שנים דווקא כמו שהעתקתי למעלה בדברי הרשד"ם סי' רמ"ו יעו"ש וכן כתב מהרי"ט בסי' ל' וז"ל וגדולה מזו אמרו אפי' הוציאוהו בעול וחמס ונמשך הדבר כך והשכירוהו לעכו"ם ועברו עליה עשר שנים הפסיד חזקתו ויש רשות לכל איש מישראל לזכות בה עכ"ל א"כ